עדותו של האח עזרא צפניה:

הוריי עלו בנפרד, בעליות הנוער, הישר לקיבוצים בצפון.

באיזשהו שלב, לפני הקמת המדינה, הם הכירו ביפו – אבי עבר לשם ואמי ביקרה חברה. אני נולדתי בפברואר 55, בדג׳אני ביפו. יש לי אח גדול שנולד ב-1951, באזור יפו. ביני לבין אחי היה עוד הריון, והיא הגיעה לביה״ח בסוף אותו ההיריון, היא ילדה בביה״ח ואמרו לה שהיא ילד מת, ולכי הביתה. שחררו אותה בלי מסמך, בלי שום דבר.

היא סיפרה לאבא שלי את זה. הם לא האמינו שיש משהו מעבר. הם באו אנשים תמימים מעירק, עצורים, לא מדברים. האמינו לממסד בצורה הכי חזקה, לא חשדו שיש משהו.

מדי פעם הייתה מדברת על האירוע הזה, באש נמוכה.

יום אחד היא ישבה עם הנכדים שלה, והיא ראתה תכנית בטלוויזיה על חטיפת ילדי תימן, ופתאום אמרה לכולם בנחרצות – זה מה שעשו לי.

אחרי זה, שוב, פחדה לפתוח את זה. אמרו לה מסביב שלא יכול להיות. שהממשלה לא הייתה עושה את זה. אבל היא האמינה שכן.