ראיון של סיון תהל, פעילה בעמותת עמר"ם אצל רינו צרור על המחאה בכנס של קרן ברל כצנלסון מול שר הבריאות ניצן הורוביץ, ועל טיוח הדוח של משרד בריאות בנוגע למעורבותם של צוותי הרפואה בפרשת חטיפות ילדי תימן מזרח והבלקן.
הכרה, צדק ריפוי - לא פחות.
הוראה מהצנזורה הראשית בשנות החמישים אסרה לפרסם בעיתונים כל דבר הקשור ב״ילדי תימן״ מבלי לקבל את אישורה. זהו דיווח של חוקר ועדת החקירה הממלכתית על פי ״מקור מהימן״.
מאמרו של פרופ' בועז סנג'רו על דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, גישה חופשית מאתר כתב העת "תיאוריה וביקורת"
הטרגדיה של המאומצים - מאמר באתר "העוקץ" המתחקה אחר תולדות הפרשה וסיפוריהם של למעלה מעשרה חטופים: ציונה היימן, צילה לוין, יהודה קנטור, גיל גרינבוים ודוד דאהן, אורי וכטל, שושנה ואחיה התאום, טובה ברקה ועוד.
על המאבק שלנו בעיתון מקור ראשון
שיחה בעקבות פרויקט העדויות אצל קרן נויבך
נעמה קטיעי בשיחה מקומית
יואל הרצברג בשיחה עם שלומי חתוכה ונעמה קטיעי
מצד אחד - בת משפחה המחפשת אחר אחיהם החטוף והכאב שליווה את ההורים. מצד שני - חטוף המספר על הגילוי המאוחר, ההלם והמפגש עם משפחתו הביולוגית וההסתרה מהמשפחה המאמצת. נעומי נידם ותמר שלם בשידור שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
מדוע לוותה עבודת ועדת החקירה הממלכתית לחטיפת ילדי תימן בארכיונים מושמדים, בעדים מאוימים ובחיסיון לדורות וגם בתחושה של יאללה, בואו נגמור עם זה כבר ונלך הביתה? זוהי שאלה שצריכה להבהב בלי הרף במרחב הציבורי שלנו
הפרשה שהסעירה את הארץ בשנות ה-90 ניצבת במרכז הסרט התיעודי ״משולם״, העוקב אחר מאבק שמצדו האחד ניצבים הרב עוזי משולם ומאמיניו – מזרחים, חובשי כיפות ועבי זקן, הדורשים הכרה בחטיפת ילדי תימן, ומצדו השני – ביטחוניסטים אשכנזים. והצדק עדיין לא נעשה
"לכל אחד סיפור, לכל משפחה קרע אחר: תיעדנו זוג הורים מקריית שמונה, ששני הילדים התייבשו ונלקחו לקופת חולים, משם פונו לבית חולים. אחרי שהסתיים העירוי הם נראו בסדר גמור, אבל הצוות הרפואי התעקש שהם ישארו להשגחה. כשהוא חזר למחרת בבוקר אמרו לו שהילדים מתו. כשביקש לקבל אותם לקבורה אמרו לו שהם קברו אותם בלילה, מאחורי בית החולים"
שיחה עם אברי גלעד וג׳קי לוי
מדוע מסמכים הנוגעים לאחת הפרשות הקשות ביותר בשנים שלאחר הקמת המדינה, חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, חסויים? איזו סיבה יש לאסור את פרסומם של המסמכים האלו עד 2066? או 2071? מה לא רוצים שנדע? מה מסתירים מאיתנו ומהמשפחות שילדיהם נחטפו?על הדרישה לחשיפת המסמכים הנוגעים לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן דיברנו עם נעמה קטעי ועם תובל מדמון על הסיפור האישי של משפחתו.
עדותו של אביגדור בפאר, מי שהיה סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה בלשכת הסעד, ודבריו של היו"ר שילנסקי אודות העברת הילדים לארגוני נשים והערכתו כי רבים מהם אומצו בחו"ל, במסגרת ועדת הפנים של הכנסת שדנה בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת חטיפת הילדים.
סקירה של הפרשה באנגלית, ושל הפעילות של עמותת עמר"ם בשנה האחרונה
פעילת עמותת עמר״ם מעיין נהרי מתראיינת יחד עם משפחות נוספות לכתבת המשך במדיה הספרדית
בספרד עברו מזמן את שלב ההכרה: בקרוב יועמד לדין, לראשונה, רופא על חטיפת ילדה כחלק מפרשת החטיפות הגדולה בספרד (וגם על סדרת ניסויים בתינוקות שהקפיא, חיים או מתים אלוהים יודע). כן גם בספרד נחטפו ילדים על ידי - לא תאמינו - צוותים רפואיים. הצוותים האלה - שוב, לא תאמינו - גם זייפו מסמכים, פרקטיקה שפושעים אוהבים להשתמש בה, אבל היא כנראה כל כך סודית עד שוועדת ״החקירה״ הממלכתית, כלומר הפושעים בחסות המדינה, ״לא העלו״ בדעתם לבדוק. להזכירכם: וועדת החקירה הממלכתית קיבלה כל קשקוש של הצוותים הרפואיים (כולל הודעת פטירה של פתק כתוב בכתב יד) כדברם, וכל זאת כאמור ללא שום גופה ולרוב גם ללא מקום קבורה. באופן מדהים המקרה עליו יועמד לדין הינו בדין זיוף של תעודת לידה - פרקטיקה שבשנות החמישים הייתה ידועה כאן בשם ״רישום מאוחר״, אשר מקרים ספציפיים של זיופים כאלו נמצאים בארכיון המדינה (וחסויים עדיין לכולנו). כלומר בדיוק כמו במדינת ישראל הורים זייפו תעודות לידה והציגו עצמם כהורים הביולוגיים של הילדים שנחטפו. להורים הביולוגיים אמרו כמובן שהילדים מתו.
לא סתם מדינת ישראל שבה וטוענת שהיא מדינה מערבית, היא יודעת על מה היא מדברת.
עדויות של משפחות
כתבה נוספת ברדיו הצרפתי בעקבות עדותה של שולמית מליק
בעמוד הראשון בניו יורק טיימס מתפרסמת היום (20 בפברואר 2019) סקירה נרחבת בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן והמאבק בשנים האחרונות.
נחטפו או לא נחטפו? היה או לא היה? האם הכל סיפורי מעשיות? בדיה אחת גדולה? או שמא היה זה גֶזֶל ילדים מאורגן בחסות המדינה?
קרוב לשבעים שנה חלפו מאז התרחשו האירועים הידועים כ"פרשת ילדי תימן", וצילם הכבד עדיין איתנו – מעיב על חייהן של משפחות הילדים הנעלמים, וגם לא מרפה מן המצפון הלאומי. למעלה מ-2,000 ילדים נעלמו בשנות הפרשה, חלקם הגדול מבני העדה התימנית. האם ייתכן שהיעלמותם היא רק פרי של צירופי מקרים, של דמיונות שווא? והאם יהיה בנו כוח להודות כי נעשתה בישראל עוולה בסדר-גודל שכזה?
רובם של אלה המכחישים כי נעשה כאן גזל שיטתי של ילדים מסתמכים בעיקר על תחושות בטן, על אמיתוֹת-מטעם, כביכול מתקשים להאמין שדבר כזה היה יכול לקרות אצלנו. והנה כאן לפנינו מחקר שיטתי, ראשון (וכנראה יחיד) מסוגו, המוכיח שאכן, היו דברים מעולם...
מחבר הספר הזה קרא – כפי שלא עשה זאת איש לפניו – עשרות אלפי עמודים של עדויות שנמסרו בוועדה הממלכתית לחקירת הפרשה: עדויות גם של מאות מבני משפחות הילדים הנעלמים, וגם של עשרות רבות מן ה"קולטים" – מנהלי מחנות, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ועוד. מסקנותיו הן ברורות, חותכות, חד-משמעיות. אחרי קריאת הספר הזה, על מאות העדויות המצוטטות בו, כל טענות ההכחשה קורסות ברעש רב. ילדים רכים-בשנים נגזלו ממשפחותיהם ועוד איך. השאלה היחידה שנשארה היא לאן מובילים עקבותיהם.
קובץ מאמרים חלוצי זה נענה לקריאה המוסרית הבוקעת מפרשת חטיפת ילדים מקרב העולים, רובם מתימן, בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה; זהו עוול שהתרחש לצד מימוש זכויות אזרחיות ואידיאולוגיה לאומית. מדובר בהיענות אינטלקטואלית המגיבה למתחייב מתופעה סוציולוגית יוצאת דופן – שאינה רק קיצונית במונחי סבל וקורבנוּת אלא גם זרה ברחישתה התמידית, בהפצעותיה מעת לעת – כדי לשוב ולתבוע את מקומה של הפרשה ההיסטורית באקטואליה הישראלית. היענות זו, שקשה להגזים בחשיבותה, קשובה לכאב שאינו מרפה, לקריאה בגרון ניחר להרגיש את מצוקת ההורים שנעשקו מבעלותם הטבעית.
על אֵם דרכם האינטלקטואלית בחרו חוקרות וחוקרים מתחומי דעת שונים להישמע לצו מצפונם כדי להתחקות אחר סימניה הבלתי נמחים של הפרשה, גילוייה ומופעיה. אסופת המאמרים המקיפה שלפניכם מיוסדת על מחקר, עיון, ומעל לכול – על מעורבות אקדמית חוצת גבולות תרבותיים ושיחיים המעוגנת בערכים של סובלנות וסולידריות. פריסתה של הפרשה על היבטיה הרב-גוניים – ההיסטוריים, הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים, המשפטיים, התקשורתיים והפסיכולוגיים – נועדה להעניק לחוקרים, לבני המשפחות, שהפרשה מהווה עבורם פצע מדמם, כמו גם לציבור הרחב, כלים ונקודות מבט להבנת נרטיב זה, כך שיהיה ניתן להצביע על המהמורות והמכשולים ולפלס דרך להכרה ממסדית בו ולתיקון.