אליזבט רלה בן יעקב. נולדה ב-1923, ילידת בודפשט, עלתה מאנגליה ב-48, כבר אחות מוסמכת. התחילה לעבוד בויצ"ו אם וילד תל-אביב בדצמבר 48, ואחר כך בויצ"ו ראש העין, כאחות אחראית, מנוב' 50 עד דצמבר 51. שם הייתה אחראית על העבודה המקצועית, ולצדה מר שמעון שרשבסקי, שהיה אחראי על האדמיניסטרציה. כמו כן, אשתו של יהודה בן-יעקב, דאז מנהל לשכת הסעד בראש העין. סה"כ עבדה בויצ"ו עד שנת 1983.

עבדה תחילה בויצ"ו אם וילד תל-אביב, שעבר בין כמה כתובות. לפי טענתה, חלק מהילדים במוסד היו מיועדים מראש לאימוץ, וכולם הגיעו רק דרך שירותי הרווחה או השירות הסוציאלי של עיריית תל-אביב, אף ילד לא הגיע ע"י בקשה של הורה. לטענתה, הילדים שהיו מיועדים לאימוץ הגיעו בגיל קטן, הרבה פעמים ממש אחרי לידה, ישר מבית החולים. הילדים הגיעו עם שמות חדשים, לא השמות שניתנו להם על ידי ההורים הביולוגיים. שם המשפחה היה 'אמץ', כמדיניות, שבוטלה לאחר מכן אבל ב-48 עדיין הייתה שרירה. על פי חוקרת הועדה, נמצאו מסמכים שלפחות עד שנת 56 המדיניות של החלפת שם המשפחה המקורי ב-'אמץ' עדיין קיימת. על פי הנתונים שמציגה חוקרת הועדה, לצד שם המשפחה החדש, הוחזקו טפסים בתיקי האימוץ שנרשם בהם השם המקורי, לצד נתונים כמו בית החולים בו נולד הילד, ארץ המוצא של האם ועוד. בן-יעקב מעידה שאינה זוכרת, למשל, אם ידעה את מוצא האם או לא. על פי טענתה, הילדים הגיעו לויצ"ו תל-אביב מבתי חולים באזור תל-אביב בלבד. לא זכור לה שהגיעו ילדים שנולדו בתוך מחנות עלייה ממש. חוקרת הועדה מעמתת אותה עם עדות של עו"ס פנינה פלמון, שהביאה ילדים לויצו תל-אביב גם מחיפה, אבל היא טוענת שהיא לא זוכרת דבר כזה.

מנובמבר 50' עד דצמבר 51' שימשה כמנהלת המקצועית של בית הילדים בראש העין. ויצ"ו ראש העין קיבל ילדים מתוך בית החולים לילדים של ראש העין, ילדים אחרי מחלה שהובאו לשם להבראה, וכן מתוך המחנות עצמם, אם מצבו של הילד היה ירוד. כמו בתל-אביב, ההפנייה אל ויצ"ו נעשתה על ידי שירותי הרווחה של ראש העין. בן-יעקב הייתה האחות המנהלת המקצועית, והרופא שהיה אחראי על בית החולים לילדים בראש העין היה אחראי גם על בית התינוקות של ויצ"ו, ד"ר ג'ורג' מנדל.על פי בן-יעקב, תינוקות רבים במחנה ראש העין היו במצב מאוד ירוד ובתת-תזונה. בנוסף לילדים ששהו בו, בשעות הבוקר אמהות היו באות ממחנה ראש העין, ובית הילדים היה מדריך אותם כיצד להכין אוכל לילדים ואיך לטפל בהם. היא אינה זוכרת שם של אף מטפלת שעבדה איתה בראש העין. התפוסה של בית התינוקות בראש העין הייתה כ-40 ילדים.

חוקרת הועדה מעלה בפני בן יעקב את עדותו של ג'ורג' מנדל, שהעיד שהייתה כמות גדולה של ילדים בבית החולים של ראש העין שהיו בריאים אך הוריהם לא אותרו, היו ללא כתובת, ומשום כך נמסרו לבית הילדים. בן יעקב טוענת שאינה זוכרת דבר כזה בכלל. מאוחר יותר בעדותה היא מעומתת עם עדותה של אסתר גולן, שהייתה אחות בבית הילדים בראש העין בתקופה של בן-יעקב, שמעידה שהיו הרבה ילדים נטושים שחיכו בבית הילדים והיה לאימוץ, “רק תקחו”, כתופעה נפוצה. בן-יעקב מכחישה את המצב הזה וטוענת שאינה זוכרת את האחות גולן.

היא מעידה שהילדים הגיעו לבית התינוקות בליווי אחיות או ההורים, ובליווי מסמכים שמעידים על שמם ועל כתובת הוריהם במחנה, במכתב ההפנייה, ואת רוב הילדים ביקרו ההורים. על פי טענתה, לגבי מיעוטם, שלא ביקרו אותם ההורים, נעשה מאמץ למצוא את ההורים, שלא תמיד הצליח. במקרה כזה הודיעו לשירותי הרווחה. גם ילדים שהוצאו בשל מחלה לבית החולים, הועברו עם שם מלא והודעה על כך לשירותי הרווחה. ויצ"ו לא ניהל מעקב אחרי תינוקות אל

על פי טענת בן-יעקב, במחנה ראש העין לא אומצו אף אחד מהילדים שנותרו ללא-הורים בבית הילדים, בשל דרישות פרוצדראליות שונות שהיו לוקחות זמן רב.על פי טענתה, סך הכל היו ארבעה ילדים שהוריהם לא נמצאו, והם נלקחו אל בית הילדים בתל-אביב כאשר זה בראש העין נסגר. החוקרת מציגה בפני בן-יעקב עדויות ורישומים שאמהות שרצו לאמץ העידו שהן אכן נשלחו אל בית הילדים של ויצ"ו ושם קיבלו ילדים לאימוץ, בשיתוף פעולה עם המוסד עצמו. בן-יעקב כי היא לא זוכרת ולו מקרה אחד של אימוץ שהתרחש בראש העין. כמו כן היא טוענת שאינה זוכרת שמו של רופא שהפנה לאימוצים בבית הילדים (ביחד עם שאר הרופאים שעבדו אז בראש העין, מלבד ד"ר ג'ורג' מנדל). ההצהרה הזאת של בן-יעקב, כאילו מעולם לא התרחשו אימוצים בבית הילדים בראש העין, סותר את הראיון שנתנה רק שנה קודם לכן ליגאל משיח, עיתונאי הארץ, שם היא מעידה באופן ברור על מסירת ילדים לאימוץ מתוך ראש העין, בערך עשרה אחוז מהילדים. החוקרת מעמתת אותה עם כך ובן-יעקב טוענת שהכתב של הארץ כתב דברים לא נכונים (אף שהוא ציטט אותה), ומעבר לכך טוענת שאינה זוכרת פרטים. כמו כן טוענת שאינה זוכרת אף אחות שעבדה איתה, שעדיין בין החיים.

בן-יעקב נחקרת גם ע"י ועדת מינקובסקי. פקד בשם בן-שלום גובה ממנה עדות על תפקידה, מבצע בהסכמתה חיפוש בויצ"ו אם וילד תל-אביב. התיקים והתמונות של הילדים שהיו בויצ"ו ראש העין הועברו לתל-אביב, והתיקים האלו ניתנו לאדם כלשהו, שהיא לא זוכרת את שמו. העדות הזאת מתנגשת עם זיכרון הדברים שחוקרת הועדה מחזיקה מועדת בהלול-מינקובסקי (15 לפברואר, 67'), שבו נטען כי אכן נערך חיפוש בבית ויצ"ו אם וילד תל אביב, בהדרכת האחות רלה בן-יעקב, אך לא נמצאו כל רישומים של בית הילדים של מחנה ראש העין. היא טוענת שבודאות מסרה את התיקים של הילדים לאדם כלשהו שקשור למשטרה (כך היא טוענת גם בראיון עם יגאל משיח).

באשר לויצ"ו תל-אביב, בן-יעקב מעידה שהיו משם אימוצים, בפרט ממחלקת פגים, וכן שהגיעו ילדים שהיו מועמדים לאימוץ כבר שהגיעו למוסד. חלק הגיעו גם על רקע מחלה של האמהות (מקרי שחפת), והוחזרו כאשר האמא הבריאה. חוקרת הועדה מציגה בפני שעל פי ועדת מינקובסקי, ויצ"ו תל-אביב היה חלק מתהליך של העברת ילדים בין מוסדות שונים בארץ, בפרט של ויצו, למשל בירושלים, חיפה, צפת. בן-יעקב טוענת שהיא לא זוכרת העברת ילדים למוסדות במקומות אחרים בארץ.

החוקרת מעמתת אותה עם עדות של יהודה בן-יעקב, מנהל לשכת הסעד בראש העין, לימים בעלה, על סיפור שבו אב תימני מסר את ילדו לבית התינוקות בשנת 50', וב-51' הוא פונה אל בית התינוקות על מנת לקבל את ילדו, אך לא מוצא אותו שם, ולא חיפש אותו כל הזמן הזה משום שעבד. למרות שעבדה שם בתקופה הזאת, בן-יעקב טוענת שאינה זוכרת את המקרה. כמו כן טוענת שאינה זוכרת שמות של אף-אחת מהאחיות שעבדו אז בבית החולים בראש העין, גם לא של האחות הראשית, רות מרלינג. יו"ר הועדה שואל אותה אם היא ידעה שישנן שמועות על חטיפת ילדים בקרב תושבי המחנה, והיא אומרת שאינה זוכרת. מעבר לכך, היא נשאלת באשר לקשריה עם בית ילדים נוסף שהתקיים בתוך מחנה ראש העין, אך היא מעידה שלא ידעה שהיה עוד בית ילדים בתחומי ראש העין.

לינק:

הראיון של רלה בן יעקב עם יגאל משיח, עיתונאי הארץ: https://www.haaretz.co.il/yemenite-children/EXT-MAGAZINE-1.2920688