למה קוראים לפרשה ילדי תימן, מזרח ובלקן?
הרב עוזי משולם ז"ל היה מי שהחל לקרוא לפרשה כך. השם המלא של הפרשה ממחיש את הרקע האתני של הפרשה ואת החלוקה העדתית בקרב משפחות הקורבנות. לפי הניתוח של התלונות שהוגשו לוועדת החקירה מרבית הילדים שנחטפו היו ממוצא תימני (כ-70%), 26% בני עדות מזרחיות אחרות (בעיקר יוצאי צפון אפריקה, איראן ועיראק), ומיעוט המקרים, כ-4% מקרב יוצאי אירופה - רובם מרומניה ולכן התוספת "ובלקן".


אז למה להדגיש שהחטיפות הן עניין מזרחי?
אכן גם אשכנזים נחטפו, אך מדובר בפחות מ 5% (וברובם הגדול מארצות הבלקן). החטיפות לא פגעו באופן שווה בעדות השונות, מה שמלמד שמדובר בפשע שבבסיסו מונחת תפיסה גזענית של עליונות תרבותית ביחס לעדות המזרח.
כחלק מתפיסה זו בוצעו פשעים ועוולות נוספים כגון גזל ספרי תורה ותכשיטים, גזיזת הפאות והקרנות מסרטנות בשם הטיפול בגזזת. ההכרה ועשיית הצדק בפרשת חטיפת ילדי תמ"ב הכרחית על מנת לאפשר דיון פתוח, עמוק וכנה בגזענות חברתית ומוסדית, האופנים השונים שבהם היא פועלת, כל זה כדי שנוכל בסופו של דבר לייצר יחד חברה מתוקנת מחוליי גזענות ואפליה.


כמה ילדים נעלמו בעצם?
אל ועדות החקירה השונות הגיעו 1053 מקרים, מתוכם 20 מקרי היעלמות במחנה המעבר בחאשד. חשוב לציין כי לא כל המשפחות ניגשו לועדות מסיבות שונות - החל מבושה וייאוש וכלה בחוסר אמון בממסד. בארכיון העדויות שלנו קיימות כ-700 עדויות, מתוכן רק חמישית הן עדויות שהגיעו גם אל הועדות. המחקר האחרון של דר' נתן שיפריס מציין יותר מ-2000 שמות של ילדים נעדרים. ההערכה היא כמדובר בכ-5000 מקרים של היעלמות ילדים החל משנות ה-30 ועד לשנות ה-80 של המאה ה-20.


אולי באמת כולם מתו ממחלות מהדרך הקשה או מתזונה לקויה?
על פי מחקרו העדכני של שיפריס, מספר הילדים שעלו מתימן היה קטן משמעותית ממספר הילדים שעלו מאירופה - כ-5800 ילדים יוצאי תימן בלבד לעומת כ-82 אלף ילדים יוצאי אירופה. המשפחות התימניות לא היו מרובות ילדים בהרבה מהאשכנזיות, ואף מצבם הבריאותי של שתי הקבוצות היה קשה - שכן רבים מהעולים מאירופה הגיעו ממחנות פליטים לאחר זוועות השואה. לכאורה אחוז התמותה של הילדים בין שתי הקבוצות היה אמור להיות דומה פחות או יותר, אלא ששיעור התמותה של ילדים תימנים, לפחות לפי טענת הועדות, היה פי 50(!) משל ילדים אשכנזים, ולמעשה זהה לתמותת הילדים באותו הזמן בתימן, שבה לא היה טיפול רפואי זמין.


אולי האמהות התימניות פשוט לא ידעו לטפל בילדים שלהן?
מדובר בטענה גזענית ולא מבוססת. שיעור התמותה הגבוה בתימן היה קשור בהיעדר גישה לטיפול רפואי ולא בטיפול אמהי לקוי. כיום אנו יודעים ששיטות הטיפול שנחשבו עדיפות באותן שנים בבתי התינוקות, פגעו למעשה בתינוקות ואף יתכן כי סיכנו אותם בחלק מהמקרים. מהאמהות התימניות נמנעה הנקה של הנולד על פי דרישה, מתינוקות רבים נמנע מגע רצוף הדרוש לסיפוק צרכיהם בחודשים הראשונים, והם נמצאו במקום סגור וצפוף בו הסיכון לשיעורי הדבקה גבוהים מהרגיל. הרחקת כל התינוקות מאמהותיהם - גם הבריאים שבהם - למעשה פגעה בבריאותם, ולא להיפך. שיטות הטיפול המסורתיות של האמהות המזרחיות - הנקה ממושכת על פי דרישת התינוק, מגע רצוף וממושך, היצמדות לאם וטיפול של "אחד על אחד" בחודשים הראשונים - נחשבות היום לטיפול המיטיב והמומלץ לתינוקות גם על פי ארגוני הבריאות העולמיים. עוד על האופן הגזעני בו נתפסו האמהות המזרחיות אפשר ללמוד מהרצאתה של דר' דפנה הירש "אמהות מזניחות" איך הממסד הרפואי תפס את הורותן של האמהות המזרחיות.


אולי ההורים אשמים כי לא באו לקחת את הילדים?
להורים נמסר כי הילדים מתים וכאשר ביקשו לחפש את ילדיהם, ההורים גורשו בכוח, לעיתים על ידי שוטרים, על ההורים נאסר לשהות לצד ילדיהם בבתי החולים ובבתי התינוקות. הפרדת הילדים מהוריהם במשפחות המזרחיות במחנות העולים ובעיקר התימניות, היתה מדיניות כתובה, ואף מופיעה במסמכים מאותה תקופה. השמת ילדים בבתי תינוקות בנפרד מהוריהם היתה תופעה ייחודית למחנות העולים מתימן ולא הונהגה במחנות אחרים. מהרגע שהילדים הושמו בבתי התינוקות, איבדו למעשה ההורים כל שליטה על גורל ילדיהם: הם לא עודכנו לגבי מצבם הרפואי, הילדים הועברו בין מוסדות בלי יידוע ההורים וללא הסכמתם, כך שההורים לא יכלו להתחקות אחר מקום הימצאות ילדיהם. הועדה אף בעצמה הבהירה כי בוודאי בתקופת המחנות, להורים לא היתה שליטה על המתרחש, ולא היתה להם כל אפשרות לקיים קשר עם ילדיהם שהורחקו מהם. בדו"ח המסכם שלה קובעת הועדה שניתוק הילדים מהוריהם היה באחריות הגופים הקולטים במחנות: "האחראים להיעדרם של נוהלים לשמירת הקשר בין ההורים לתינוקותיהם ושל מנגנוני איתור ודיווח במקום שנדרשו כאלה, הם האחראים להיווצרותה ולהתפתחותה של תופעת ההיעלמות להורים" ( דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, עמ' 321).


אולי בוצעו חטיפות, אבל לא במזיד, פשוט היה כאן בלגן?
הילדים לא נעלמו מכח "הבלגן" ששרר במעברה. הילדים נעלמו לאחר מגע עם גורם ממסדי - מבתי תינוקות שהופעלו על ידי גורמי סעד ורווחה, ומבתי חולים שהופעלו על ידי השירות הרפואי לעולה ומשרד הבריאות. הרישום במחנות בזמן קליטת העולים היה מסודר וכל משפחה קיבלה תעודת עולה עם מספר יחידני. המוסדות המטפלים בתינוקות (הסוכנות היהודית, וגופים כמו ויצ"ו והדסה) היו מוסדות ותיקים בעלי נהלי קליטה ורישום מסודרים.


בעיה נוספת בטענת הבלגן היא שאם אכן היה מדובר בבלגן יש לצפות כי האנדרלמוסיה תקרה בכל קבוצות האוכלוסיה, וכי התפלגות מקרי החטיפה תהיה תואמת להתפלגות האתנית של האוכלוסיה, בעיקר בשנים 1948-1950. באותן שנים נקלטו מאות אלפי עולים מאירופה, מבלי שילדיהם "יעלמו" בגלל היעדר סדר ורישום, וזאת למרות שמספר הילדים האשכנזים שהגיעו לארץ באותן שנים גבוה בהרבה (כ-82 אלף ילדים מארצות אירופה, לעומת כ-5800 ילדים מתימן).


כמו כן, בעיה טכנית או בעיה בנהלי הרישום צריכה הייתה להתגלות ולהיות מתוקנת לאחר ניתוקם של ילדים בודדים ממשפחותיהם ולא להימשך ולגרום לניתוקם של מאות ואלפים במשך שנים.


יתרה מזאת, טענת הבלגן אף מוכחשת על ידי וועדת החקירה הממלכתית, אשר קבעה כי הרישום היה אמין ומסודר, ולכן ניתן לקבוע על פיו "בוודאות" את מותם של הילדים הנעדרים.


למה אנחנו לא רואים מלא ילדים חומים במשפחות לבנות?
ראשית, לא כל החטופים היו תימנים, ולא כל התימנים חומים. איתן כבל למשל הוא ממוצא תימני, וכך גם הזמר יגאל בשן (בשארי) ז"ל. שניהם תימנים לגמרי ובהירים :)
אבל יותר חשוב מזה - ככל שרמת המודעות בציבור גוברת, הנראות של "חומים במשפחות לבנות" גבוהה יותר. דוגמא לכך ניתן לראות בסיפורו של עזר שחר, שנחטף בגיל ינקות מאמו ולאחר שנים שבהן גדל אצל משפחה "לבנה", אב הבית בבית הספר שם לב שמגיעה אמא "לבנה" לאסוף תלמיד "חום". דוגמה נוספת היא סרטון שנערך לקראת יום השואה 2014 בערוץ 10, רואיינה ניצולת שואה שמספרת על לאה'לה, תינוקת תימניה שאלוהים שלח לה. אף לא אחד מצוות הצילום טרח לברר איך וכיצד הגיעה אותה ילדה חומה למשפחה לבנה. כלומר כשאין מודעות ציבורית לנושא, הציבור נוטה להניח מראש שמדובר באימוץ תקין.


איך יכול להיות שאיש מהממסד לא התוודה?
כמו בכל פשע אחר, לא סביר לצפות שהמעורבים יחשפו את מעשיהם מרצונם. ולמרות זאת במשך השנים קמו אנשי צוות ומעורבים שהתוודו כי היו עדים למעשים פסולים ומחשידים ביניהם האחות רוזה קוז'ינסקי מעין שמר שהעידה בפני ועדת החקירה הממלכתית, שולמית מליק ממעברת קדימה ושושנה שחם מראש העין שהתראיינו בשנים האחרונות בתקשורת. אחיות נוספות העידו בפני הועדה על התנהלות פסולה ועל השתקה מגבוה, את חלק מעדויות של אנשי צוות שהיו מעורבים או עדים לחטיפות אפשר לקרוא כאן.
בנוסף, גורמים ממסדיים נוספים העידו בנושא, וביניהם אביגדור פאר, סגן מנהל המחלקה לסיוע לעולים במשרד הסעד, שדיווח על חלוקת ילדים לפי מפתח מפלגתי ועל תשובות כוזבות שניתנו להורים הביולוגיים. גם ח"כ מנחם פורוש טען כי היו חטיפות וכי ארגוני נשים היו מעורבים בכך.
ועדת החקירה הממלכתית ביטלה את העדויות הללו בהסברים שונים ומגוונים, וחלק מהעדים חזרו בהם מעדותם על דוכן העדים.


אבל היו שלוש ועדות חקירה שבדקו את הפרשה
שלוש ועדות פעלו, אולם רק הועדה האחרונה - ועדת כהן קדמי - היתה ועדת חקירה ממלכתית עם הסמכויות הנדרשות. שתי הועדות הראשונות היו ועדות בדיקה מדרגים נמוכים יותר, וחסרות סמכויות רבות הדרושות לחקירת פרשה סבוכה וחמורה כמו זו. אך גם ועדת החקירה הממלכתית שפעלה בין השנים 1995-2001, פעלה מתוך מה שפרופ' בועז סנג'רו קורא לו "היעדר חשד", כלומר מתוך ההנחה שרישום, באם נמצא, הוא רישום אמין. כאשר הושמדו ארכיונים קריטיים להבנת הפרשה לא טרחה הועדה לבדוק מדוע הושמדו ומי אחראי לכך. כשהתגלו מספר מקרים של ילדים בחיים שנשלחו לאימוץ, למרות שלהוריהם נאמר כי נפטרו, פטרה זאת הועדה ב"ניתוק מצער מההורים" ומיסגרה את האימוץ כאימוץ חוקי במסגרת "מסירה מזדמנת לאימוץ". את העדויות על ניסיונות חטיפה שנכשלו הסבירה הועדה כ"חוסר הבנה בין הצוות המטפל וההורים". הועדה התעלמה מהמלצות החוקרים להרחיב את החקירה בחו"ל, וכן לחקור מקרים של ילדים שנרשמו באמצעות "רישום מאוחר". עדים רבים סירבו להגיע להעיד, וכשהגיעו נמנעה מהם לעיתים קרובות חקירה נוקבת ומעמיקה. המשפחות מספרות כי בניגוד ליחס הסובלני של השופטים כלפי אנשי הצוות המטפל, הן עצמן זכו ליחס מזלזל וחסר סבלנות. הועדה קבעה "בוודאות" כי ילדים נפטרו על סמך רישומים שונים, אולם רק לכשליש מהמשפחות ניתן ציון קבר. פתיחת עשרה קברים, שהתאפשרה רק לאחר תביעה של המשפחות, גילתה כי רק בקבר אחד מתוך העשרה נמצאה התאמה גנטית (שאף היא לא וודאית) למשפחה. בדו"חות החוקרים מופיעים ממצאים שמלמדים על לפחות מקרה אחד של אימוץ ילד תוך שינוי זהותו באופן לא ברור (לא התקבלה תלונה לגבי אותו ילד, לכן לא ניתן לדעת אם הוא קשור בפרשה או לא), ומקרה נוסף של אימוץ בפועל ללא רישום. ואף על פי כן קבעה הועדה שניתן לקבוע מוות של ילד על פי מסמכים בלבד. עוד על כשלי הועדה ניתן לקרוא במאמר של פרופ' בועז סנג'רו "באין חשד אין חקירה אמיתית" (תיאוריה וביקורת 21) אפשר למצוא את המאמר גם כאן ולהאזין להרצאתו של פרופ' סנג'רו "על הרשלנות והטיוח של ועדת החקירה הממלכתית".


כשאתם אומרים "חטיפה" למה בעצם אתם מתכוונים?
כל ניתוק של ילד מהוריו ללא ידיעתם וללא הסכמתם היא חטיפה. גם אם הילד הועבר לאימוץ, או הושם במוסד ללא ידיעת הוריו ומבלי שניתנה להם אפשרות לשמור עמו על קשר, וגם אם נפטר בסופו של דבר.


אז מה בעצם קרה עם כל הילדים האלה?
זו שאלה מצויינת שהמדינה צריכה לתת עליה את התשובה. כל הילדים הללו נעלמו להוריהם ונאמר להם כי נפטרו מבלי שההורים ראו גופה או קבר. להערכתנו, שמתבססת על חשיפת מקרים שונים וכן על מסקנות הועדת החקירה הממלכתית, חלק מהילדים נמסרו לאימוץ, חלקם נותרו במוסדות במשך שנים ארוכות וחלקם אכן נפטרו. המדינה צריכה לתת תשובה ברורה וודאית לגבי כל אחד מהילדים. אם ילד נפטר - המדינה צריכה לתת ציון קבר ולאפשר למשפחה לבצע בדיקה גנטית שתאשר את הפטירה, וכן לאפשר למשפחה לקבל את כל המידע אודות נסיבות פטירת הילד. ילדים שאומצו או הועברו למוסדות - המדינה צריכה לאתר אותם ולתת למשפחה את כל המידע אודות קורותיהם - לאן נשלחו, האם אומצו ועל ידי מי, ומי החליט על הרחקתם מהוריהם ומדוע.


אבל היו מקרים שהסתבר שיש מסמכי אימוץ חתומים וכשרים, אז למה אתם קוראים לזה חטיפה?
כמובן שבאותן שנים היו גם ילדים שנמסרו לאימוץ באופן חוקי ובהסכמת ההורים, והתופעה לא היתה ייחודית לתימנים או למזרחים בכלל. עם זאת, מקרים שבהם האם מעידה שנלקח ממנה תינוק בכפייה או במירמה - מוגדר מבחינתנו כחטיפה גם אם מדובר בהריון מחוץ לנישואין וגם אם מסמכים ורישומים מלמדים אחרת. כשיש עדות של האם, ובטח כשהעדות שלה נתמכת על ידי סביבתה הקרובה - אנו מאמינים לגירסת המשפחה. כך למשל אמו של צבי עמירי טענה כי הוחתמה במירמה על מסמכי אימוץ, וסביבתה הקרובה מאשרת את גירסתה שמעולם לא ויתרה על בנה. גם אחיותיה וחברתה של אמה של אריאלה רייטר מעידות כי האם סיפרה שנאמר לה כי בתה נפטרה בלידה, למרות שקיימים מסמכי אימוץ רשמיים. אמו של משה בכר סיפרה אף היא כי היא הוחתמה תחת לחץ על מסמכים שלא ידעה מה הם, שהתבררו בהמשך כמסמכי אימוץ.


מה הועדה קבעה לגבי התלונות שהגיעו אליה?
ועדת החקירה הממלכתית קבעה כי 979 תינוקות נפטרו "בוודאות", 5 תינוקות התגלו בחיים כמאומצים, ו-69 מקרים נותרו "עלומים", כלומר ללא הסבר להיעלמותם. לאחר בדיקה נוספת שנעשתה בשנים האחרונות במשרד המשפטים עלה מספר העלומים ל-76. לגבי העלומים קבעה הועדה כי יתכן שנמסרו לאימוץ "מזדמן". למרות שלמעשה הועדה הודתה כי בכ-7% מהמקרים שהגיעו אליה ילדים נלקחו מהוריהם ונאמר להם כי נפטרו, למרות שבפועל חלקם כנראה נמסרו לאימוץ ולגבי היתר אין כל תיעוד המאשר את פטירתם, הרי שהיא שללה מכל וכל את ה"כוונה" הממסדית מאחורי המקרים.


אז שלוש ועדות החקירה ניקו את הממסד מכל מעשה פלילי, זה לא מספיק לכם?
לא מדוייק. הועדה אמנם ניקתה את הממסד מ"כוונת זדון" וממעשים פליליים, אך היא קבעה שהילדים, גם אלה שנפטרו לטענתה, גם אלה שנמצאו בחיים וגם אותם עשרות "עלומים", נותקו מהוריהם כתוצאה מכשל מערכתי. היא קבעה שהאחריות על ניתוק הקשר מוטלת על הגופים הממסדיים שפעלו במחנות, שלא ווידאו שקיים מנגנון הולם להחזרת ילדים להוריהם ולעדכון ההורים במצב הילדים ובמקום הימצאם. כלומר הועדה קבעה כי לממסד אכן יש אחריות על היעלמות הילדים, אולם היא הסבירה זאת במצב הקשה באותן שנים ראשונות של קליטה המונית. עם זאת, כפי שידוע לנו היום, אותו מערך קליטה הצליח להתמודד ממש באותן שנים עם עלייה המונית אף יותר מארצות אירופה, ועדויות של אנשי הצוות אינן משאירות מקום לספק כי היחס לעלייה התימנית והמזרחית בכלל היה נגוע בגזענות ובפטרונות. לכן לא מדובר ב"כשל" מקרי, אלא במדיניות גזענית ופטרונית שהלמה את רוח התקופה. בדומה לפשעים ממסדיים וגזעניים ברחבי העולם, האשמה במקרים כאלה לא יכולה להתבסס רק על עקרונות משפטיים שהיו קבילים באותה תקופה, וגם אם לא ניתן להוכיח כי העברת ילדים בכפייה נעשתה בהוראה מפורשת ומכוונת מגבוה, הרי שישנה אחריות פלילית גם מתוקף הפקרה, אדישות והעלמת עין של האחראים. על כל פנים, גם בהיעדר כל אחריות פלילית, קיימת האחריות המוסרית והחברתית של המדינה כלפי קורבנות הפרשה.


אבל פתחו כבר את הארכיונים - ולא מצאו שם שום הוכחה לחטיפה
ראשית, צריך להבין שבארכיון לא מוצאים "ראיות" אלא מבצעים מחקר היסטורי ארוך שנים, כפי שמסביר פרופ' גדי אלגזי בהרצאתו "הארכיון- על מה שיש ועל מה שאין בו". הדרישה שלנו לפתיחת הארכיונים לא נבעה מהרצון "להוכיח" לציבור שהמשפחות צודקות - אנחנו מאמינים למשפחות ולטענות שלהן. המאבק שלנו לפתיחת החומרים הארכיוניים נבע ממספר סיבות:

  • לאפשר לכל משפחה לקבל את מירב האינפורמציה האפשרית לגבי מה שעלה בגורל ילדיה
  • לאפשר דיון ציבורי שקוף על עבודת הועדות לאורך השנים, ולהצביע על הכשלים והבעיות שליוו את הטיפול בפרשה עד היום
  • חומרי ועדת החקירה הממלכתית שנחשפו בסוף 2016 הם אך ורק חומרי החקירה שעמדו בפני הועדות השונות, כלומר תיקי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית וכן חומרי החקירה של שתי הועדות שקדמו לה. החשיפה הנוכחית לא כוללת ארכיונים של גופים בהם עברו הילדים כמו ויצ"ו והדסה, או של גופים אחרים כמו תיקי משטרה שלא נדרשו על ידי הועדה, או חומרים נוספים שלא עמדו בפניה מסיבות כאלה ואחרות. פתיחת מסמכי הוועדה מעידה כי אכן נעשתה עבודת חקירה רבה, אולם היא גם מלמדת לא פחות על הכשלים בעבודת הועדה. יתרה מזאת, חומרים אלה אינם מתייחסים למקרים שלא הגיעו לועדה - כיום מדובר על עוד כ-1000 מקרים נוספים.

אז מה כן מצאתם בארכיון?
מצאנו בדו"חות חוקרי הועדה עדויות לכך שאנשי ממסד רבים סירבו לשתף פעולה ולמסור מידע, למרות שהיו מעורבים בטיפול בילדי העולים באותן שנים ובהליכי אימוץ. מצאנו עדויות של אחיות ומטפלות שהיו עדות להעברת ילדים בריאים ללא סיבה, ולהשתקתן כשניסו לברר מה קרה לאותם ילדים. מצאנו עדויות ליחס מזלזל, גזעני ואלים של הצוות המטפל כלפי משפחות שביקשו לברר אודות ילדיהם. מצאנו עדויות לכיווני חקירה חשובים שלא מוצו על ידי הועדה, בינהם מנגנון הרישום המאוחר, ניסויים רפואים, העברת ילדים לאימוץ בחו"ל, היעלמם של ארכיונים ותיקים קריטיים להבנת הפרשה ועוד. המחקר על מאות אלפי המסמכים שנמצאים בארכיון, והדרישה שלנו לפתיחת ארכיונים נוספים והסרת חיסיון מעל תיקים נוספים תימשך עוד שנים רבות, ויתכן כי לעולם לא נדע בוודאות מה היה היקף התופעה, כמה מהילדים אכן נפטרו, כמה נלקחו לאימוץ במירמה, כמה נפטרו במוסדות רחוקים מהוריהם וללא ידיעתם, ויתכן גם כי לעולם לא נדע בוודאות מה היתה רמת המעורבות הממסדית ומי היו האחראים, אך כבר היום אנחנו יכולים לומר בוודאות כי ילדים נלקחו בכוח ובמירמה מהוריהם ונותקו מהם לתמיד.


אז איפה כל החטופים? למה לא נמצאו חטופים עד היום?
חשוב לומר שכבר ועדת החקירה הראשונה שפעלה ב-1967 הצליחה לאתר מספר ילדים שנמצאו מאומצים, לאחר שלהוריהם נאמר כי מתו או שהם "אינם". הועדה הסבירה את המקרים הללו כ"מסירה מזדמנת לאימוץ" לאחר שהקשר עם ההורים נותק. הועדה לא הכירה בזכותם של ההורים לקבל אינפורמציה נוספת על הילדים מלבד עצם אימוצם, וכמובן שלא להתאחד עימם.
בנוסף, במהלך השנים קמו מאומצים וניסו לאתר את הוריהם, וישנם כאלה שהצליחו בכך לאחר מאמצים רבים. חלקם מופיעים בארכיון העדויות שלנו כאן. המדינה לא מכירה באף אחד מהמקרים הללו כ"חטיפה" וטוענת כי הילדים ננטשו או נמסרו לאימוץ על ידי הוריהם.
מעבר לכך חשוב לומר שמרבית המאומצים, כמו בכל העולם, מרגישים מחוייבים וקשורים להוריהם המאמצים, ובדרך כלל אינם מעוניינים לפתוח את תיקי האימוץ ולאתר את הוריהם, מסיבות רבות ומגוונות - חוסר רצון לפגוע בהורים המאמצים, אמונה שננטשו, בושה לגלות מי היו הוריהם הביולוגיים ועוד. גם כשהם מעוניינים בכך, ברבים מהמקרים שלנו תיקי האימוץ אינם קיימים, או מכילים מידע חסר אם בכלל, והיקף חשיפת המידע תלויה בהחלטת פקיד הסעד המלווה את המאומץ. כלומר תהליך החשיפה הוא תהליך קשה, נפשית וטכנית, ובדרך כלל מי שמבקש לעשות זאת צריך להתגבר על מכשולים רבים. לכן, מטרה נוספת בחשיפת הפרשה היא לעודד מאומצים לאתר את שורשיהם, להבהיר כי לא ננטשו בהכרח, וכי יש להם משפחות, אחים ואחיות, שעדיין מחפשים אותם.


תגידו איך יכול להיות שדווקא כאן במדינת היהודים מתרחש פשע כזה?
כדי להבין כיצד פשע כזה מתבצע, חשוב להבין את האווירה ואת השקפת העולם הרווחת באותה תקופה בעולם בכלל ובישראל הצעירה בפרט. העולים מהמזרח, ובעיקר התימנים, נתפסו כאוכלוסייה פרימיטיבית ונבערת, כמי שאינה מסוגלת ואינה רשאית להחזיק בנכסים ובוודאי אינה כשירה לגדל את ילדיה. עוד לפני קום המדינה זכו התימנים ליחס מחפיר מצד אנשי הישוב - פרשות כמו גירוש תימני כנרת או פרשת ההתעללות בנשים התימניות, שהונצחה בשירו של דן אלמגור "זמורות יבשות" (פרשת מקוב), הן דוגמאות ליחס לו זכו התימנים בארץ. יחס זה נמשך גם עם קום המדינה - העולים החדשים נושלו מנכסי התרבות שלהם בתואנה שאינם יכולים לדאוג לשלמותם, כתבי היד שלהם נוכסו על ידי הממסד עצמו, תשמישי קדושה, תכשיטים וחפצי אמנות נלקחו מהם בזמן עלייתם למטוס ומעולם לא הושבו להם. תרבותם נתפסה כנחשלת וכאיום על המדינה הצעירה ששאפה לקום כמדינה חילונית, נאורה, שמבוססת על ערכים של מדע והשכלה. בשם אותה "נאורות" נשללה מקהילות אלה למעשה הזכות הבסיסית לגדל את ילדיהם. "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב" הסבירה האחות הראשית לשעבר סוניה מילשטיין, אחרי שכינתה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות" בעדותה בועדה. אהובה גולדפרב, מי שהייתה המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית בארץ, העידה בשיחה מוקלטת לעיתונאי ולחוקר אבנר פרחי כי ילדים רבים נעלמו ונמסרו לאימוץ, במחנה המעבר בעדן וגם בארץ. "אולי עשינו להם טובה" היא ציינה. מבחינת רוב הציבור בישראל באותן שנים, הרעיון שילד מזרחי ינותק ממשפחתו ויגדל במשפחה אשכנזית, גם אם במירמה ובכפייה, נתפס כסוג של "טובה" למשפחות מרובות הילדים ואפילו כעשיית צדק עם אלה "שאין להם".
פרשות דומות ברחבי העולם המערבי מלמדות שהתופעה של סחר בילדים לצרכי אימוץ וניצול אוכלוסיות מוחלשות לצרכים שונים, הייתה רווחת מאוד באותן שנים. פרשות דומות התרחשו באותן שנים באוסטרליה, קנדה, ארה"ב, צרפת, אירלנד, שווייץ, ספרד ועוד, במהלכן הוצאו בכפייה ובמירמה ילדים ממשפחות שנתפסו כ"בלתי כשירות" מסיבות שונות - משפחות שהגיעו ממעמד נמוך או מקבוצות אתניות שנתפסו כ"נחשלות", אמהות שהרו מחוץ לנישואין ואף מתנגדי משטר. בשנים האחרונות פתחו חלק מהמדינות האלה בתהליכים של הכרה, לקיחת אחריות והתנצלות, ומחויבות לפיצוי של הקרבנות.


למה לא הולכים לקראת תהליך פיוס?
תהליך של פיוס יתאפשר רק לאחר הכרה ממלכתית בפשע החטיפות ועשיית צדק אמיתי. למדינה יש את הכלים לעשות צעדים אקטיביים ומשמעותיים לאיחוד משפחות ולמציאת הילדים החטופים.


אז מה אפשר לעשות?
עלינו להמשיך להפעיל לחץ על הממשלה והמדינה לקחת אחריות על הפשע, ולפעול לתיקון חברתי. כיום ישנן הרבה אפשרויות של פעילויות שניתן לקחת בהן חלק: ערבי מודעות, הפגנות, דיונים בבית המשפט, תמיכה בעמוד הפייסבוק, שיתוף פוסטים, ניהול דיונים ברשתות ועוד. חשוב לזכור שהלחץ הציבורי הוא זה שהחזיר את הפרשה לסדר היום של החברה הישראלית, ועלינו להמשיך בכך.
להמשיך לדבר, לעקוב ולהעלות את הנושא. המודעות הרבה שהשגנו הודות לרשתות החברתיות עוררה מאומצים לשאול את עצמם שאלות ולברר את זהותם, הכתיבה לאמצעי התקשורת את המשך העיסוק בפרשה, ודחפה את הממסד להתחיל דיונים בנושא ההכרה בפשע.
בזכות תרומות של אנשים פרטיים הצלחנו להקים את ארכיון העדויות הציבורי ברשת וכן את האתר המתורגם באנגלית כדי לסייע בפרסום העדויות בחו"ל. פעילות העמותה מתבססת על מתנדבים ומתנדבות, ומצליחה לפעול בזכות תרומות של הקהל הרחב.


הצטרפו אלינו! ניתן לתרום לנו כאן