אמי, זהרה חג'בי הגיעה למחנה חאשד במשאיות יחד עם אבי יחיא (זכריה) חג'בי, שלושת ילדיה ואמה. צביה, בתה הבכורה ושני הילדים, זכריה בן שנה שנה וחצי, היה בהיר וחזק וחביבה, הייתה ילדה כבת שלוש וחצי, יפה עם גומות חן. עקב תלאות הדרך זהרה לקתה בדלקת עיניים וכשירדנו מהמשאיות היו שני רופאים, אחות ועובד שחור. האחות הייתה רעה מאוד ולחצה שיפקידו את הילדים בטיפול בבית הילדים. בבית הילדים היו הילדים, מאחורי גדר תיל עם שמירה של עובדים שחורים. שגם תירגמו. אני הייתי עם קלקול קיבה, אבל האחים היו בריאיםץ אחרי שעתיים כשהסבתא באה לבקר את הילדים (כי האמא הייתה עם עיניים סגורות) נמסר לה כי הילדים זכריה וחביבה מתו, שניהם. למרות שהתעקשה לראות אותם סילקו אותה במדרגות: "גברת לכי מפה, הילדים מתו". סבתא הבינה שעליה להציל אותי, נכדתה הבכורה וניגשה לאחת האחיות ושיחדה אותה בשרשרת מיוחדת, ענק יקר עם גרוש ירדני גדול. האחות בתמורה העבירה אותי דרך גומחה בחול מתחת לגדר התיל. הייתה שם גדר כמו בית סוהר. סבתא משכה אותי ורצה לאוהל. החביאה אותי מתחת למיטה. הגיעו הרופאים והאחות. איימו על סבתא שהילדה תחלה ותמות והיא צעקה עליהם בחזרה "שניים לקחתם, את זו תשאירו פה".

כשהגענו לארץ, ההורים למודי הטראומה לא נתנו לי לצאת ללמוד.. רצו לשלוח אותי לקיבוץ איילון אבל לא הסכימו, פחדו שייקחו אותי. אמא שלי עד היום לא הבריאה עם העיניים. המשכתי בחיים וכשעבדתי במשק בית בתל אביב אצל גברת בלה המקסימה, היא שאלה אותי כמה אחים אנחנו. סיפרתי לה שבמקור אנחנו שלושה ילדים אבל במחנה חאשד נלקחו שניים. היא סיפרה שהיא מכירה ילדה שדומה לי מאוד, שזוג רופאים חשוכי ילדים מגרמניה קנו אותה. היא ניסתה לתאם ולעזור שניפגש אבל לא הצליחה, הם לא רצו שניפגש. נולדו עוד ארבעה ילדים נוספים בארץ, ברוך ה'.

לפעמים כשאני בלילות הולכת לישון, אני שואלת את עצמי שוב ושוב, איך אפשר ריבונו של עולם, לעשות דבר כזה ועוד להמשיך ולהסתיר אחרי זה?

צביה חג'בי