בין הפחדים שיש לכל הורה לקראת לידה זה שהתינוק לא יישמע, הפחד מהשקט שלאחר הלידה.

להורינו, שעלו לארץ עם בתם הבכורה בשנת 1942 מעדן, עיר נמל בתימן, נולד תינוק בשנת 1951 אחרי 5 ילדים בשם עמנואל במשקל 3.950 קילו אחרי לידה לא קלה בבית החולים "ברנדס" בחדרה. התינוק עמנואל שנולד מעולף הוכנס למים חמימים כדי לעזור לעורר אותו. אחרי זמן קצר היה אפשרי לנשום לרווחה כשהתינוק השמיע את בכיו.

במשך 3 ימים הורינו לא ראו את עמנואל ורק לאחר 3 ימים הביאו להם לראות אותו.

עמנואל היה עם קשירה לא כל כך מובנת באזור חבל הטבור, כך שאמנו התירה את הקשירה על מנת שיוכל לינוק, מאחר וזה הפריע. כשהאחות ראתה שאמנו מניקה אותו, היא לקחה בכוח ובאגרסיביות את עמנואל מהחדר והתעצבנה על התרת הקשר ועל ההנקה. בדיעבד הסתבר שהקשר הזה היה חלק מההכנה לקחת את עמנואל מהורינו, והסירוב לתת לאמנו להניק היה על מנת שלא תיקשר מדי לעמנואל.

לאחר זמן לא רב הודיעו להורינו שעמנואל חלש וחולה ובהמשך הודיעו להם גם שעמנואל מת. כשהורינו ביקשו לראות את עמנואל אמרו שכבר קברו אותו.

הורינו עזבו את בית החולים בלי שום תיעוד, תעודת פטירה או מקום קבורה. באותה התקופה נטו להאמין לעובדי בית החולים, כי מי היה חושב שבארץ ישראל יהודים מסוגלים לעשות מעשה נורא שכזה ולחטוף ילדים ועוד מיהודים.

כיום אנחנו 8 אחים ואחיות. אבינו נפטר בתאריך 30.1.2000, כך שנותר לנו רק לייחל לרגע שלפחות אמנו תזכה להגיע ליום שבו תפגוש את בנה שנלקח ממנה.

(בתמונה: סבא, סבתא ואחד הנינים).

אסנת דרורי גלאון