תמר מעטוף מספרת:

ילדתי את הבן הבכור באוהל במעברה בזרנוגה, ליד רחובות. לאחר מכן בעלי יצחק לקח אותו לצריפין, לבית החולים, ואני נשארתי באוהל כי לא הרגשתי טוב. שאלתי איך הילד, בעלי אמר "יופי, ברוך ה'" (הילד בריא) והיה מבקר אותו עד שיום אחד אמרו לו שהילד מת. כשהתעוררה המחאה והחלו הצעקות בנושא הזה, הלכנו ודיברנו. פעם אחת הודיעו שהוא קבור ברחובות, שלושה חודשים אחרי זה, הודיעו לנו שהוא קבור בראשון לציון. אפילו לא זכינו לעשות לו ברית, חשבנו לקרוא לו שלמה. מעולם לא האמנו שהוא מת. אמרו בוועדה שהוא קבור, הלכנו וחיפשנו את הקבר ולא מצאו. אף פעם לא שכחתי, הכאב נשאר. אלוהים יעזור.

אביגד מעטוף:
ע"פ דברי הוריי, הילד לא הרגיש טוב ואבא לקח אותו לבית חולים בצריפין. כל יום אבא בא לבקר את הילד וראה שמצב הילד השתפר מאוד. יום אחד הגיע אבא לביקור אצל הילד וראה שהוא לא נמצא. הוא שאל את צוות בית החולים היכן הילד, אמרו לו שהוא מת. אבא אמר להם אז תביאו אותו אני אקבור אותו. אמרו לו אנחנו כבר קברנו אותו. אבא ע"ה עשה רעש גדול בבית החולים אך ללא הועיל. הם גרשו אותו בבושת פנים. אבא הופיע בשתי ועדות החקירה ושם נתנו לו תעודת פטירה בדיעבד אשר נרשמה באותו מעמד. את הסיפור הזה אנחנו שומעים כל האחים בכל ערב שבת במשך שנים רבות עד שאבא נפטר בשיברון לב . ואמא שתבדל לחיים טובים מבכה על בנה עד עצם היום הזה. ומאמינה שבנה שלמה עדיין חי וקיים. אנחנו נמשיך לספר את מה שקרה עד שנמצא אותו.