עדותה של מרסל טמם:

עליתי ארצה מטוניס בשנת 1956. בעלי, ויקטור טמם ז"ל, עלה לפניי בשנת 1950.

הכרנו בחבצלת השרון והתחתנו. בינואר 1963 ילדתי את בני הבכור בבית חולים הלל יפה בחדרה.

עברתי היריון תקין לחלוטין, ללא סיבוכים או בעיות. הגעתי לבית החולים עם צירים סדירים וילדתי בלידה רגילה תינוק בריא ושלם. שמעתי אותו וראיתי אותו. הניחו לי אותו על הבטן. אחר כך לקחו אותו לתינוקיה.

כעבור כמה שעות, שאלתי איפה התינוק שלי? למה לא מביאים אותו אליי כדי שאניק אותו? אחד מהרופאים שאל ובירר איפה התינוק שלי ורופא אחר אמר לו שהילד מת. חמותי ז"ל הייתה איתי בחדר באותו רגע. אני שמעתי את זה ואיבדתי את ההכרה. לא הצלחתי לחזור לעצמי שלושה ימים ונשארתי בבית החולים כשאני שבורה מעצב והחזה עוד מלא בחלב. כעבור שלושה ימים, כשהתעוררתי, שמעתי שני רופאים מדברים ביניהם, לאחד מהם קראו ד"ר מזרחי. שמעתי אותם מדברים עליי ועל התינוק וכאילו מתאמים ביניהם לומר לנו שהילד מת. חמותי שאלה אותם, איך קורה דבר כזה? הרי הילד נולד בריא ושלם. והם אמרו לה: לא נורא, זה קורה, הכלה שלך צעירה ובריאה והיא תביא עוד ילדים. כולנו היינו שבורים מזה.

לא הראו לנו גופה של התינוק, לא נתנו לנו מקום קבורה ולא קיבלנו תעודת פטירה ולא שום מסמך אחר.

בעלי, ויקטור ז"ל, ניסה כל השנים למצוא מידע וגם מסר דגימת DNA. הוא נפטר לפני כחצי שנה בנר ראשון של חנוכה.

אני רוצה לציין שגם לאח שלי, אפרים פרדי ז"ל, קרה אותו דבר בחבצלת השרון בשנים 1958-1960.

נשארתי עם חור בלב כל השנים האלה. תודה לאל ילדתי מאז עוד 3 בנות ובן, אבל בכל היריון ולידה הייתי מלאה בחששות ובפחדים שזה לא יקרה לי שוב. ממש פחדתי.

זה דבר שלא מתרפא. כאב שלא עובר.