עדות מאת האח, אלי תמם:

אני תמם אליהו. הוריי אלברט ומרים תמם, עלו ארצה מתוניס בשנת 1950. אבא נפטר. אמא בחיים שתבדל"א. אנחנו 12 אחים ואחיות, אני האח השלישי, ונחטפו לנו אח ואחות.

בשנת 1953 נולד להוריי אחי הבכור אליהו (אני קרוי על שמו). אליהו נולד בבית חולים תל השומר. כשהיה בן 40 יום הוריי ערכו את טקס הפדיון עבורו. אחרי הפדיון, אליהו הרגיש לא טוב ואמא לקחה אותו לבית חולים תל השומר. היא חזרה הביתה והגיעה למחרת להניק אותו ולראות אותו. לא היה מה לראות. נאמר לה שהילד מת. הוריי ביקשו לראות אותו והצוות בבית חולים אמר שהוא כבר נקבר. ואין גופה, אין קבר ואין תעודת פטירה. הוריי התמימים קיבלו את רוע הגזירה וניסו להמשיך בחייהם.

אני קרוי על שם אליהו. כשהייתי בגיל 15 קיבלנו הביתה צו גיוס. זה היה מאוד מוזר כי הייתי רק בן 15 וזה מוקדם מדי. לא שמתי לב שמספר הזהות על גבי הצו הוא לא שלי והלכתי ללשכת הגיוס. שם התברר באמת שזה על שם אחי הבכור אליהו, זה שאמרו להורים שלי שנפטר. בלשכת הגיוס נתנו לי טפסים להחתים את ההורים שלי שמדובר בילד מת, וככה הם סגרו את זה.

בשנת 1959 הטרגדיה חזרה על עצמה עם אחותי אסתר. אמא ילדה אותה בבית חולים השרון בפתח תקווה. כשהייתה בת כמה חודשים לקחה אותה לבדיקות בבית החולים כי לא הרגישה טוב, ובדיוק כמו עם אחי אליהו, כשחזרה לבית החולים לראות אותה אמרו לה שהילדה מתה. גם כאן לא הראו גופה, לא נמסר מקום קבורה ואין תעודת פטירה אבל אחותי קיבלה צו גיוס הביתה והוריי נאלצו לעשות את אותה הפרוצדורה מול לשכת הגיוס.

האובדן הקשה הזה של שני תינוקות ליווה ומלווה את המשפחה לאורך כל השנים. אמי וכל המשפחה בכאב כבד. לפני מספר שנים מסרנו בדיקות DNA למאגר.