עדותה של קלריס הינדי, כלתם של שמחה ויחיא הינדי:
שמי קלריס הינדי, אני מוסרת את העדות הזו בשמו של בעלי, שלמה הינדי ז"ל, שנפטר בשנת 2011 ועשה כל מה שהיה ביכולתו כדי לחשוף את סיפור ההיעלמות של אחותו, צביה הינדי.
בשנת 1949 עלו ארצה מתימן שמחה ויחיא הינדי, חמי וחמותי, עם שלושה ילדים: רותי, שהייתה אז בגיל 9, שלמה, בעלי ז"ל, שהיה אז בגיל 5 , וצביה שהייתה פעוטה. הם עלו במסגרת מרבד הקסמים והגיעו למחנה העולים בראש העין.
באותה שנה, לקחו את הילדים לבית התינוקות במחנה, ולקחו לשם גם את צביה. באחד הימים הצוות של בית התינוקות אמר שלקחו את צביה לבית חולים, בטענה שהיא מרגישה לא טוב ולכן צריכים לטפל בה. אחרי טרטורים מבית חולים אחד לאחר, אמרו להורים שהילדה נפטרה. לא הראו להם גופה ולא קיבלו שום מסמך. ההורים היו בדיכאון ולא מצאו את נפשם מרוב צער. עשו כל מה שיכלו כדי לגלות מה קרה עם הילדה אבל שום דבר לא עזר. הם היו חסרי אונים ולא ידעו מה עוד אפשר לעשות. גם שמחה ויחיא כבר אינם בין החיים.
שלמה ז"ל אף פעם לא שכח את אחותו. באמצע שנות השישים הוא התגייס למשטרה ובאותה תקופה התראיין לאחד העיתונים וחשף את פרשת היעלמותה של צביה. בתגובה, הוא נלקח על ידי שוטרים למפקד שאיים עליו שלא יתראיין שוב בנושא הזה, אחרת יפוטר. ממש קיבל איומים. לימים, שלמה הפך לקצין במשטרה. בשנות התשעים הוא מסר עדות בוועדת כהן-קדמי. מעולם לא שכח את צביה. אני מעבירה את העדות הזו בשמו וגם מצרפת שתי כתבות שעשו עליו בנושא הפרשה וההיעלמות של צביה. מקווה שהעדות שלי תעזור.
תוספת של עמותת עמר"ם:
אותרו תיקי החקירה ופרוטוקולים מהעדויות של האבא והבן בוועדות הממלכתיות.
האבא, יחיא הינדי, מסר תצהיר בוועדת בהלול-מינקובסקי בשנת 1967, ועדה בין משרדית משותפת למשרד המשפטים ולמשטרה, שפעלה בין השנים 1967-1968. השוטר אשר רשום כגובה התצהיר הוא בנו, שלמה הינדי.
הבן, שלמה הינדי, העיד בוועדת כהן קדמי בתאריך 8/9/1997.
מהתצהיר של האבא והעדות של הבן בוועדות, עולה חוסר התאמה בפרטי תעודת הפטירה שהומצאה על ידי בית החולים לבין פרטיה של צביה הינדי.
באחד הלילות, הילדה נלקחה ללא רשות וללא יידוע של האם והאב, מבית התינוקות בראש העין לבית חולים. כשהגיע האב בבוקר לבית התינוקות ראה שהילדה איננה ונאמר לו שנלקחה לבית חולים בלינסון. ההורים הגיעו לבלינסון והילדה לא הייתה שם, הפנו אותם לפרדס כץ, גם שם לא מצאו אותה. חזרו לראש העין, הפנו אותם לפרדסיה ולבית חולים דג'אני, גם שם לא נמצאה.
במתן תצהיר של האב יחיא בוועדה בשנת 1967, אמר כי הגיעו גם לבית חולים דג'אני ביפו ואמרו להם שאין רישום של ילדה בשם צביה הינדי בבית החולים, כאשר המדינה המציאה במעמד הוועדה (18/5/1967) תעודת פטירה מבית החולים שרשומה בכלל על שם ילד זכר, ללא מספר זהות, בטענה שזו תעודת הפטירה של צביה הינדי. משעלה חוסר ההתאמה, פתרו זאת ב"שיבוש באדמיניסטרציה" בבית החולים.
בעדותו בוועדת כהן-קדמי בתאריך 8/9/1997 מעיד הבן, שלמה הינדי, כי ברבות השנים הגיעו צווי גיוס על שם אחותו, ובמסגרת תפקידו כשוטר הייתה לו גישה לנתונים במסוף המשטרתי. הוא הזין את מספר הזהות של אחותו וראה כי לפי הנתונים היא חיה, היא בת 20 ומתגוררת במושב בית עריף (היכן שהתגוררה המשפחה אחרי המעברה בראש העין).
שלמה גם העיד כי רצה לתת תצהיר בוועדת בהלול-מינקובסקי, אך חווה יחס משפיל ומזלזל ועזב את המקום. גם לוועדת כהן-קדמי פנה שלוש פעמים עד שהסכימו להזמין אותו להעיד .
לינקים לפרוטוקלים ולתיקי הוועדות בארכיונים:
https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b071706806f3997
https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b0717068084117f
https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b0717068031b590/File/0b07170680cd1732
אמרו להורים שהילדה נפטרה. לא הראו להם גופה ולא קיבלו שום מסמך. ההורים היו בדיכאון ולא מצאו את נפשם מרוב צער. עשו כל מה שיכלו כדי לגלות מה קרה עם הילדה אבל שום דבר לא עזר. הם היו חסרי אונים ולא ידעו מה עוד אפשר לעשות.
במתן תצהיר של האב יחיא בוועדה בשנת 1967, אמר כי הגיעו גם לבית חולים דג'אני ביפו ואמרו להם שאין רישום של ילדה בשם צביה הינדי בבית החולים, כאשר המדינה המציאה במעמד הוועדה (18/5/1967) תעודת פטירה מבית החולים שרשומה בכלל על שם ילד זכר, ללא מספר זהות, בטענה שזו תעודת הפטירה של צביה הינדי. משעלה חוסר ההתאמה, פתרו זאת ב"שיבוש באדמיניסטרציה" בבית החולים.