לאמא קראו רבקה, ולאבא שלה קראו מיכאל. אמא נולדה ב- 1915 בירושלים בהדסה בהר הצופים. אבא נולד בהודו ובא לפה עם הצבא האנגלי בגיל 8-9 במלה"ע 1. אחותי רחל נפטרה מאז וגם אחי גבי נפטר, והיתה אחותי תבדל"א חיה מרגלית, אני, יעקב, ויש עוד אח ששמו יצחק.

אנחנו גרנו בשכונת עוני, בנחלאות, היינו שבע נפשות בחדר שכור – מטבח, שירותים ואמבטיה. רק שתי מיטות, ואחי ישן על מזרון על הרצפה.

לא היה לנו מים ולא חשמל. היינו שוטפים ידיים מחוץ לבית, יוצאים כשמישהו היה צריך להתרחץ. האחים עזבו את הבית בגיל צעיר בגלל התנאים ועברו לקיבוצים. רק ב- 1963 עזבנו את השכונה ועברנו לשיכון. אנחנו היינו מהקשים שבקשים שבשכונה.

עובדת סוציאלית היתה מבקרת אותנו ואומרת שאין מקום לגדל עוד ילד פה. אני חושב שהיא דאגה לזה שהילד לא יגיע לבית שלנו, דאגה להעביר אותו למקום אחר.

בשנת 1952 או 1953 (אנחנו לא בטוחים בשנה) הייתי (יעקב) בן 5, ומרגלית היתה בת 7. מרגלית זוכרת שאמא היתה בהריון איתו. הוא נולד בבית חולים שערי צדק הישן, בית חולים דתי ברחוב יפו בירושלים.

אמא תכננה לקרוא לו מיכאל על שם סבא, אבל עוד לא עשו לו ברית. אמא העידה שנולד בריא ויפה כמו ירח ("קמר" בערבית), במשקל נורמלי, ואמרה שהביאו לה להניק אותו. ביום הרביעי הביאו לאחרים את הילד להנקה, אבל לא לה. אמרו לה שנפטר. מה נפטר? אתמול היה בריא. אמרו שקברו אותו.
מרגלית זוכרת שאמא חזרה הביתה בוכה ואמרה "לקחו לנו את הילד". אמא בכתה מאוד כי רצתה לקרוא אותו על שם הסבא. היא לקחה את זה באופן קשה – נפטרה צעירה יחסית, זה לא עזב אותה. ניצלו את האנשים התמימים כמו אמא שלי, שלא ידעו לקרוא ולכתוב.
הלכתי לפני כמה שנים לחפש את הקברים ליד בית החולים ולא מצאתי שום זכר. התיקים צריכים להיות בגניזה של בית החולים הישן ברחוב יפו.
אנחנו בתודעה שיש אח, בגלל המסר של אמא שלי. יש בזה הרבה הגיון, לצערי הרב.

מוסרי העדות, האחים: יעקב שובל, מרגלית רובינשטיין.