זהו סיפורה של אישה אמיצה ומדהימה, שזכיתי והיא גם סבתוש שלי.

סבתא שרה ילדה בגיל 17 בן ראשון בתימן. אחרי שלושה ימי צירים הוא נולד מת.

אחרי הלידה הכואבת הזאת, זכתה סבתא שלי ללדת שני ילדים בריאים- בת ובן.

בשנת 1949, סבתא וסבא שלי, יחד עם שני ילדיהם והמשפחה המורחבת, היו בדרכם לארץ ישראל. במחנה המעבר, ח'שד (בתימן), לקחו לסבתא שלי את הבן יפת, בן חמישה חודשים, בתואנה שהוא נראה חיוור. אמרו לה שמטפלים בו ושלא תדאג. לאחר כמה ימים, כשהודיעו להם שהגיעה העת לעלות למטוס, סבא וסבתא שלי ניגשו לקחת את הבן. אמרו להם- "תשאירו אותו איתנו, נחזיר לכם אותו טייס"... , הם כמובן לא הסכימו. סבא וסבתא שלי, יחד עם המשפחה והחברים, התיישבו על האדמה מול המטוס וסירבו לעלות עליו, עד שהילד יוחזר. כך זה התחיל...
כשנציגי המחנה (כנראה מהסוכנות היהודית) הבינו שיש להם עסק עם זוג שלא יוותר, החזירו את הילד.

בהגיעם לארץ, שיכנו אותם באוהלים בעין שמר.
גם שם, באו לסבתא שלי ואמרו שהילד לא נראה טוב ושהוא זקוק לטיפול רפואי. לקחו אותו למרפאה ארעית במחנה. במשך חודש, כל יום סבתא שלי הגיעה להניק את הילד, להחליף לו ולשחק איתו. יום אחד היא הגיעה ומצאה מיטה ריקה. אמרו לה שהם לא יודעים מה קרה והפנו אותה לכל מיני גורמים. כל זה כשהיא לא מבינה את השפה או המנטליות.
כשסבא שלי הבין מה קרה, הוא הגיע למרפאה ודרש מהמנהל לראות את בנו. המנהל ניסה להניא אותו מכך וסבא שלי הפך את השולחן שלו ואיים עליו. גם הפעם, הבינו שהוא רציני... ושלחו אותו לבית חולים בבאר טוביה.
סבתא וסבא שלי הגיבורים, נסעו פעם ראשונה באוטובוס, למקום זר, בלי להבין עברית... כדי להחזיר את בנם. הם הגיעו לבית חולים בבאר טוביה, ראו את הילד דרך החלונות וגם שם עשו מספיק בלאגן כדי להחזיר אותו.

אחרי תקופה, הגיעו יחד עם עולים נוספים והקימו ישוב בארץ, את המושב שלנו- מושב גבעת יערים.

סבתא שלי ילדה עוד שני בנים ובת.

בשנת 1955 היתה בהריון עם ילד נוסף. הריון תקין ובריא.
ביום ראשון, 25.9.1955, ט' בתשרי התשט"ז- הגיעה עם צירי לידה לבית החולים 'בית הדגל' בירושלים (מול הדוידקה). טרם הלידה הרופא בירר איתה מה מצבה המשפחתי. נגע לה בבטן ואמר לה- "ברוך ה', יש לך כבר חמישה ילדים"... סבתא שלי לא ייחסה לזה משמעות רבה.
משום מה הרדימו אותה בלידה.
כשהתעוררה, ביקשה לדעת פרטים והאחות שהיתה בחדר אמרה לה שנולד לה בן, אבל שהוא חולה. סבתא שלי ביקשה לראות אותו, לגעת, הניק... לא נתנו לה. כך היה גם ביום למחרת.
גם כשסבא שלי הגיע לבית החולים, רק אמרו להם שהוא חולה וזהו. הם ניסו לברר פרטים והתעלמו מהם. סבא שלי ביקש לראות את הילד-חי, חולה,מת... לא נתנו לו. הוא אמר להם שהוא רוצה לקבור את הילד שלו בעצמו. פשוט התעלמו ממנו.

במשך חודש סבא הלך כל פעם לבית חולים וביקש, צעק, התחנן... אחרי החודש הזה נפטר במהלך ניתוח לב.

היום שמעתי על עוד משפחות במושב שחוו מקרה דומה-

סבתא מספרת שלשכנה שלנו (משפחת כהן) נולדו תאומים באוהל במושב- כולם ראו את התינוקות והתרגשו. אחרי הלידה חיילים שהיו במושב לקחו את היולדת והתאומים לבית חולים- כשהגיעו לקחו לה את התינוקות ואמרו לה שהם חולים והיא לא יכולה להניק אותם. אחרי ארבעה ימים שחררו אותה הביתה ואמרו לה ולבעלה - תבואו מחר לקחת את הילדים. למחרת, כשהגיעו , אמרו לה שהם נפטרו. הם ביקשו לראות אותם- לא נתנו להם.

ליונה השכנה לקחו ילד בלידה בבית חולים.

לאשתו של יפת השכן לקחו בן.

לאשתו של חיים לקחו ילד בן שנתיים- הילד נכווה ממים רותחים. לקחו אותו לבית חולים. אמרו לה שהוא צריך להישאר תחת מעקב. יום למחרת האבא נסע להביא את הילד שלו- אמרו לו שהוא נפטר ואי אפשר לראות אותו. האבא רצה לזרוק את עצמו מהחלון.

לגאולה לקחו בת- כשהיתה בת שנה- רופא במושב אמר שהילדה לא מרגישה טוב ושצריך לקחת אותה לבית חולים. שבוע אחרי שהגיעה אמרו לה שהילדה מתה. כמובן שלא נתנו לראות גופה.

לחנה נולדה בת. גם אותה לקחו.

שמונה ילדים שסבתא שלי יודעת לספר עליהם, רק מהמושב שלנו.

כל הילדים נעלמו.

בלי לראות גופה.

בלי תעודת לידה. בלי תעודת פטירה.נשאר רק חלל גדול בלב של אמא- שנשאה תינוק ברחמה ולא זכתה לגעת בו.

"את פרי גנך, את תבקשי... מי לך יאמר ומי לך ישיב. מר כאבך, רודפים הימים... נותרת לבדך, רוצה להאמין..."

צופית ארבל