עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּסֵּתֶר.

כנכד לסבא וסבתא שחוו את הפשע הנוראי הזה, שנעשה בסתר בגיבויה של צמרת המדינה, הרגשתי צורך להשתתף בערב מודעות/זיכרון/זעקה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. בסיומו של הערב, התחושה החזקה שלי היא שאסור לשתוק וצריך להמשיך ולספר לעצמי, לילדי ולכל מי שאוזניו ולבו אינם אטומים. אני מרשה לעצמי לגזול מזמנכם ולזעוק את זעקת ההורים על בתם הגזולה.

אני נכד לעזר ושרה צארום שעלו לארץ בשנות החמישים מצנעא עם שני ילדיהם (אלי ומתי) והגיעו למחנה עתלית, שם סבתי ילדה את בתה, ציונה.

לא אאריך בפרטים, אבל אותה ציונה שהתה בבית החולים וכעבור כמה ימים נאמר לסבתי שהיא נפטרה ושקברו אותה. לימים סבתי יולדת את אבא שלי, ציון, ולאחר שנים את ינון. בסוף שנות ה-60 בעקבות קרוב משפחה שעבד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועשה הצלבה בפרטים, עלה החשד כי ציונה חיה והיא מאומצת אצל משפחה מחיפה להורים בעלי שם (המקורבים לשמות בכירים בצמרת השלטון). הפרשה מתפוצצת ועולה לכותרות. סבתא שלי מתראיינת לתקשורת וכך גם "ציונה". הפרשה נגמרת בכך שהיא לא מוכנה להיפגש עם סבא וסבתא שלי ואולי לבדוק היתכנות שהיא אכן בתם.

כילד, הסיפור הזה ליווה אותי כל חיי, כמובן שהיה אסור לדבר על זה עם סבתא וסבא ומעולם לא זכור לי שהנושא הזה דובר על ידם. סבא וסבתא קיבלו על עצמם את הדין.

השבוע שאלתי את אבא שלי, שעד שהפרשה עלתה לכותרות לא ידע שנולדה לו אחות, איך הוריו לא חשדו, שאלו או התעקשו לראות ולבדוק? הוא ענה לי: "סבא עזר לא היה יכול להאמין שיש גנבים בארץ ישראל." ופתאום התחדדה לי השתיקה שלהם. זה לא רק קבלת הדין אלא גם ואולי בעיקר הפחד מלהכיל את האכזבה מאותה ארץ זבת חלב ודבש אליה הם ערגו ואותה הם חלמו בתפילותיהם ובשיריהם. אבל עכשיו אין לי את מי לשאול.

נריה צור