נעמי סמואלוב (לחמן) סיימה בית ספר לאחיות באוקטובר 49, בנובמבר 49 הוצבה בראש העין עבדה שם עד פברואר 50. עבדה בתור אחות צעירה, טיפלה בילדים שהיו במצב קשה של שלשולים ותת תזונה. לא זוכרת שום מגע עם ההורים. זוכרת שהרבה ילדים מתו ("מתו כמו זבובים") אפילו יותר מ-3-4 ביום ושזה היה לה קשה. לא זוכרת איך קיבלו את הילדים או איך שיחררו אותם, אך מציינת שהיה רישום כרטיס לכל ילד על המיטה. בעלה היה דר' שלמה סמואלוב, גם הוא רופא במחנה. היא זוכרת שהיו ילדים שקמו על רגליהם אחרי הטיפול בהם, למרות שהגיעו "במצב נוראי". למרות שמעידה ש"לא זוכרת מגע עם ההורים" היא מציינת "הדבר היחיד שאני זוכרת מההורים זה את הפרצופים שלהם מודבקים על החלונות, להסתכל ככה פנימה".

העידה בפני הועדה ב-19 בדצמבר 1996. מצורף פרוטוקול העדות.אלבום תמונות של הזוג סמואלוב ב"ישראל נגלית לעין" וראיון עם נעמי לעיתון "הדסה".

בתמונה - נעמי סמואלוב וילדה ליד חנוכיה בבית החולים לילדים בהנהלת "הדסה" בראש העין, התמונה מאלבום "נעמי ושלמה סמואלוב" באתר "ישראל נגלית לעין" כאן