לא יודעת איך להתחיל, אחי אבטליון היה קטן ממני, בגיל שלוש בערך חלה, לקחו אותו לבית החולים הדסה ת"א כמובן, והורי כל יום ביקרו אותו. יום אחד הלך אבי לבד ולא ראה אותו שאל מה קרה איפה אבטליון? אמרו לו איפה אתה חיפשנו אותכם הילד נפטר. אבי היה בשוק טוב הוא שאל אבל איפה הגופה או מכתב פטירה, אמרו לו אין קברנו אותו בקבר אחים!!! תוך יום אחי נפטר ולא מצאו את הוריי וקברו אותו, ואבי שוב שאל, אבל איך אין תעודת פטירה? אמרו אין וזהו. הוריי היו מבולבלים מאוד, אין קבר אין תעודה, מה עושים? החליטו לשבת שבעה (זה נודע לי לפני חודש מדודה מבוגרת אחת) ואכן ישבו עליו שבעה. לימים אבטליון קיבל צו גיוס הוריי היו בשוק נכנסו שוב למצב קשה, לאחר חודש או חודשיים קיבל שוב אבטליון צו גיוס שני , וזה ערער את הורי לגמרי, והכל צף שוב ואולי הכי גדול זה שישבו שבעה על בן שלא נפטר? היה מצב קשה, אבל הם לא שיתפו אותנו בספקות האלה.
בת שבע אחותי נולדה בהיותי בת ארבע חמש. אימי ילדה בבית כי אבי היה בבית חולים. לאחר שבועיים שלושה סידרו את בת שבע לויצ״ו שהיה בסוף הרחוב שגרנו, וככה אימי הולכת כל יום לויצ״ו להאכיל את בת שבע לשחק איתה קצת ואז לאבי לבית החולים. כך 3 חודשים הולכת כל יום בלי יוצא מן הכלל. יום אחד הלכה ולא מצאה את בת שבע במיטה, שאלה את המטפלות אמרו לה שהרגישה לא טוב ולקחו אותה לבית חולים הדסה. אמא נסעה מייד לבית החולים מחלקת תינוקות (היתה בת 3 חודשים) שאלה מה קורה עם בת שבע היכן היא? אמרו לה שהיא נפטרה. אני כותבת ובוכה. אז היא אמרה לאחות אתמול היא היתה בריאה מה קרה מאתמול להיום? אמרו לה גבירתי היא היתה חולה ונפטרה, ואמא שלי נאלמה מכאב. כמובן שלא נתנו לה תעודת פטירה, לא גופה, לא כלום. בשקט הסתובבה על עיקבותיה והלכה לבקר את אבי כהרגלה, שאל אבי לשלום בת שבע והיא סיפרה לו, וזה כמובן הציף להם את המקרה של אבטליון, כמה מסכנים כואב הלב.
לימים כשעלתה הפרשה עם הרב משולם , אמרתי לאימי , אמא בואי ניתן שמות, נספר איך קרו הדברים, לא הספקתי לבקש ממנה והיא פרצה בבכי קורע לב ואמרה וביקשה שלא אזכיר לה ולא אדבר על זה, וכך עשיתי עד היום.