אמי, קטורה ריימונד ילדה את אחותי שרה בביתנו במעברה בקריית-שמונה ע"י דודות הודיות כי אמי קבלה צירים חזקים והלידה החלה לפני בואו של האמבולנס, רק לאחר מכן הגיע אמבולנס וסיימו את תהליך הלידה. אותנו הילדים הוציאו החוצה במהלך כל התהליך.

את אמי עם התינוקת לקחו לבית החולים בצפת, אמי התאשפזה למשך שבוע ימים ונשלחה הביתה ללא התינוקת, הסיבה שנאמרה לאמי היא שהתינוקת קטנה וחלשה וצריכה להתחזק ויודיעו לנו מתי לבוא לקחת אותה, לאחר חודש קבלנו מברק שהתינוקת נפטרה.

הוריי נסעו לצפת ובקשו לראות את גופת התינוקת ונאמר להם שילכו הביתה מכיוון שהתינוקת נקברה בטבריה ולא מסרו היכן והאם יש מצבה עם שם, לא נמסר כל מידע נוסף.

צפיון (סופיין) אחי נולד בבית החולים בצפת, ושוב נאמר לה שהתינוק קטן וצריך להתפתח באינקובטור ומאחר ואין תנאים בבית עליו להישאר בבית החולים.

עלי לציין שהסיפור של האחות שרה חזר על עצמו אבל מאחר וההורים ואנחנו כילדים היינו עולים חדשים ללא ידיעת השפה העברית ולא ידענו אז כי ייתכן שהאחים נעלמו, הוריי קבלו זאת בכאב אבל לא היה עם מי לדבר.

הוריי היו דוברי אנגלית רהוטה אבל אף אחד לא נתן להם אפשרות להתבטא ולשאול שאלות ופשוט התעלמו מכל הבקשות של ההורים לדעת מה עלה בגורל שני אחיי.

הוריי שנפטרו בינתיים התגוררו בקריית-שמונה מאז עלייתנו ארצה בחודש יוני 1954 ועד יום פטירתם.

אני ואחי עדיין גרים בקריית-שמונה ושתי אחיות נוספות גרות מחוץ לקריית-שמונה. האח הבכור שלנו נפטר והתגורר במצפה רמון.

לא היה קבר, לא היה להורים שום מקום לעלות אליו. אני זוכרת שאבא שלי היה קונה פרחים ולוקח אותנו בכל שנה, פעם בשנה, להשליך בכנרת כדי לציין את הכאב שלו על הילדים שנעלמו.

מנורה ישעיה