הוריי סעידה ויוסף חוטר, עלו לארץ מתימן בשנת 1949 עם אחיי יונה, נעמי, דוד והאחות החטופה: גזל ששמה הוחלף למזל, שהייתה בת שנה. גזל נולדה בשנת 1948. הוריי נשלחו למחנה העולים עין שמר. באחד הימים הגיעו שתי אחיות למחנה, לקחו את אחותי הקטנה גזל לבית הילדים בעין שמר, בטענה שיש צפיפות במגורים של הוריי. אמא שלי הלכה יומיים לבית הילדים והניקה את אחותי גזל.

ביום השלישי כשאמי הגיעה להניק את גזל, היא ראתה שהיא לא במיטה. אמא שאלה היכן הילדה, ואמרו לה כי גזל הועברה לבית חולים בפרדס חנה.

אמא חזרה למחנה, ואבא הלך מיד לבית החולים בפרדס חנה, ושאל למה לקחו את גזל לבית החולים? אמרו לו שיש לה "פצע בצוואר". אבא ביקר את גזל יום-יום בבית החולים, וביום השלישי כשביקר את גזל, ראה שמיטתה ריקה ושאל איפה גזל? ענו לו "מתה. קברנו אותה".

אבא שלי, לא שלט בשפה העברית והתקשה לתקשר עם האחיות. הוא חזר הביתה וסיפר לאמא ולשאר בני המשפחה את מה שאמרו לו. היה בכי גדול וצער שלא ניתן לתארו במילים. אמא אמרה שלא יכול להיות. גזל לא הייתה חולה, ואבא התהלך הלוך-ושוב בחוסר שקט בתחושה קשה. ההורים שלי לא ראו את גופתה של גזל, לא הייתה קבורה, והוריי לא ישבו "שבעה".

הוריי וכל התימנים שהיו דתיים ומדקדקים בהלכות ומצוות, העובדה שלא ישבו "שבעה" רק מעצימה את התחושה והידיעה שלהם עד כמה היו בטוחים שהילדה לא מתה אלא נחטפה.

במשך תקופה ארוכה הוריי קיבלו תלושי מזון עבור אחותי גזל, עד שהורי עברו ממחנה העולים עין שמר לכפר זיתים (ליד טבריה). גם שם הורי קיבלו תלושי מזון עבור אחותי גזל במשך כשנה, עד שאבא אמר למי שמסר לו התלושים כי הבת גזל נעלמה, ומאותה אמירה של אבי הפסיקו לתת לאבא תלושי מזון עבור גזל. מעולם לא קיבלנו תעודת פטירה ואין מקום קבורה. גם תעודת לידה לא הייתה להוריי.

בשנים שחלפו, לא התקבלו מסמכים עבור הבת החטופה גזל. העלמותה של אחותי גזל, לא נתן מנוח להוריי, וכאשר עברנו לגור בראשון לציון והוריי כבר שלטו בשפה העברית, אבא ניגש למשרד הפנים ודרש לדעת מה עלה בגורלה של גזל, ונענה כי אינם יודעים דבר.

פנינו לוועדות שהוקמו על ידי המדינה, לבדוק מה בדיוק עלה בגורלה של גזל, וקיבלנו תשובה כי הבת נפטרה בחיפה. כיצד נפטרה בחיפה הרי הודיעו להורי בבית חולים פרדס חנה שהיא נפטרה שם. עוד מסרו לאבי ששמה הפרטי של "גזל" הוחלף ל"מזל", ושם המשפחה הוחלף מ"חוטר" ל"תאותר".

מצורפים התמונות של הוריי ושל האחים שלי. אנו תקווה שנתאחד עם אחותי.

הוריי נפטרו בצער גדול, בלי שידעו מה עלה בגורלה של בתם. אין לנו רצון לנקמה חלילה, אך יש בלבנו כמיהה לפגוש את אחותינו ולספר לה עד כמה הייתה בלב הורינו ובליבנו כל השנים מאז שנחטפה.