הוריי רזל (אמן) ונתן (והב) מגידי עלו מתימן בשנת 1949 למחנה עולים "עין שמר" עם בתם הבכורה נגמה ("כוכב") שהיתה בת חצי שנה, שם בקשו מהם להשאיר את התינוקת לבדיקות, הם נתבקשו להשאירה ולבוא למחרת לקחת אותה, כשבאו למחרת לקחת אותה נכנסו לאותו חדר שבו השאירו את נגמה, אך נגמה לא הייתה שם כששאלו את האחיות היכן היא? אמרו להם שכנראה שהעבירו אותה לחדר אחר- הלכו לחפש בחדר נוסף- אך לשווא, לאף אחד לא היה תשובות היכן הילדה?

היו שתי רשימות: רשימה אחת של ילדים חיים ורשימה שניה של ילדים מתים, הורי בקשו לבדוק בשתי הרשימות האם שמה של נגמה מופיע, אך שמה לא הופיע לא ברשימת הילדים המתים ולא ברשימת הילדים החיים, הוריי המשיכו לחפש אך לא מצאו דבר... לא ראו גופה וגם לא קיבלו תעודת פטירה.

השנים חלפו ולבית הגיעו מכתבים עבור נגמה, צווי גיוס, תשלום אגרת טלויזיה, כרטיס לבוחר ולפני זמן מה גם חוב לביטוח לאומי, הוריי חיו באי ודאות ובחוסר ידיעה, אמי הדחיקה והשתכנעה שאולי אכן בתה הבכורה נפטרה מהעולם, כך חלתה וחיה על כדורים פסיכיאטרים עד יום מותה. אבי לא האמין והמשיך לחפש אותה... פעם הייתה שמועה שנראתה ילדה בפתח תקווה דומה לבני משפחתנו, אבי נסע לחפש אותה אך השיב את פניו ריקם.

סיפור נוסף שזכור לי כשהייתי בת 15, הגיע שוטר צבאי על וספה (אז קראו לזה טרפיק) שראה אותי בחצר (חשב שאני נגמה) , ובלי שום התראה צעק עליי שהוא בא לעצור אותי מכיוון שלא הגבתי לצווי גיוס ושאעלה על הווספה, כך מבלי לבקש לראות את הוריי ולעדכנם... צעקתי... אבי יצא החוצה לראות במה מדובר וניסה להסביר לשוטר שזו לא הנערה שהוא מחפש.. העלימו את נגמה- אותה נערה שהוא מחפש, אבי היה צריך להוכיח באמצעות תעודת הזהות שנת לידתי... אני זוכרת שאבי אמר לו "אם תמצא את אותה נערה אני מאשר לך לקחת אותה לצבא"...- אגב, זהו סיפור אחד מני רבים המעידים על חוסר רגישות ומודעות של המדינה לסבלם ולסיפורם של העולים מתימן.

(עדותה של שרה, אחותה של נגמה)