עדותה של יהודית כהן:

שמי יהודית כהן, אני ילידת הארץ, נולדתי בירושלים בשנת 1932 למשפחה שהגיעה לארץ מכורדיסטאן. ההורים שלי עלו חמישה זוגות ביחד לארץ, הגיעו לתל אביב אבל ההורים שלי החליטו שהם באו לארץ בשביל לגור בירושלים, אז עברו לירושלים, שם נולדתי וגדלתי. את בעלי, יששכר כהן ז"ל, הכרתי כשהיה חייל. הוא למעשה הגיע לארץ מתימן, כשיה יתום בן 9, הגיע בדרך לא לגאלית, דרך הספינות, כשהבריטים עוד שלטו כאן, בסוף שנות השלושים. אחיו החורג עלה בצורה הזאת והוא שמע אותו מתכנן את העליה ורצה גם הוא. בארץ הוא גויס לצבא הבריטי ולאחר מכן לאצ"ל. כשהיה באצ"ל היה משתמש בשני שמות, היה מסתובב עם שתי תעודות מזויפות, באחת כתוב שמו האמיתי, יששכר כהן, ובשניה שם בדוי- יששכר חבאני, שמא יתפסו אותו או יחפשו.

מאוחר יותר גם התגייס לצה"ל והיה שם חבלן. הכרתי אותו כשהוא היה כבר פצוע בזרועו, בשעה שהגיע לבשר לשכנים שלנו בירושלים על בנם שלחם איתו ונפל בקרבות- אברהם סבאח.

התחלנו להיות בקשר באותה השנה, ב-1948 והאמת שהיו יתרונות לזה שהוא היה חייל. בתקופה שלא היה הרבה מה לאכול, היינו הולכים לאבו גוש ומביאים משם פירות וירקות. את זה הוא יכל לעשות בגלל שהיה חייל, וזה היה ממש מקור לקנאה בסביבה הירושלמית שגדלתי בה, באזור מחנה יהודה. התחתנו, ולמרות שרציתי להישאר בירושלים, במיוחד כשהוא היה זכאי לגור בקטמון אותה סייע לכבוש, החלטנו לעבור לפתח תקווה בגלל שהוא רצה לגור שם (היה בקשר עם חברים שעברו לשם). אחרי החתונה הריתי. ההריון היה תקין ופנטסטי, הרגשתי פעילה והרגשתי טוב. כשהגיע קיץ 1949, הרגשתי שאני עומדת ללדת ויששכר היה בצבא, הייתי לבדי. הסתייעתי בשכנים, הם שלחו את אחד השכנים, ראובן בוטל ז"ל, לקחת אותי לביה"ח דג'אני ביפו. הלכתי לביה"ח הזה כי הייתי משויכת ללאומית.

בבית החולים היו לי צירים וירדו המים, ילדתי תינוק שמיד עטפו אותו ולקחו אותו ממני לפני שהספקתי לראות מה איתו. הסתכלתי וראיתי בדף שהיה בצד שכתבו שנולד בן. שאלתי איפה הבן שלי, לא ענו לי. הרופא הרגיע אותי, ליטף אותי בפנים ואמר לי בובהל'ה, את צעירה ויהיו לך עוד ילדים. הייתי מותשת, חיפשתי את הבן ולא הבנתי איפה הוא. הרופא המשיך ללטף אותי ולנסות להרגיע וכשעמד לתפור אותי, אמר לי בצחוק שהוא תופר לי שמלה. כאב לי, הייתי עייפה מהלידה ומהתפירה. המשכתי לשאול איפה הבן שלי. מותשת עצמתי עיניים והתעוררתי,התעוררתי במקום אחר, בחדר עם יולדות אחרות, ועם אחיות. שאלתי אותן איפה הבן שלי, אמרו לי לחכות לרופא שיסביר לי. וגם שם קראו לי בובהל'ה כל הזמן וניסו להרגיע. הרופא הגיע והפעם אמר שהילד מת. אמרתי לו שיראה לי אותו מת. אם הילד חי, שיראה חי, אם הילד מת, שיראה אותו מת. לא ענה לי. כל הזמן הרגיעו אותי שאני צעירה ושיהיו לי עוד ילדים. הייתי בת 17 וחצי ואולי הייתי נראית צעירה עוד יותר. המשיכו להתחמק ממני, התחלתי לצעוק, לכאוב, לכעוס. הייתי מותשת. סירבו להראות לי אותו. אני ידעתי שהוא חי ושלקחו לי אותו.

כל הזמן הזה ובעלי היה בצבא. אחר כך הוא חזר, הגיע אליי לבית החולים לברר מה שלומנו, בישרתי לו את מה שהרופא אמר לי. בעלי התחיל להתעצבן ולהשתולל. דרש בתקיפות לדעת איפה ילד או איפה הגופה, לקבור בעצמו. לא נתנו לו. כעסו עליו והוא דפק על שולחנות וכמעט הפך שם שולחן מהעצבים ומהכעס. פחדתי כי התחילו לאיים עליו שיזמינו לו משטרה ויגרשו אותו בכח, רצתי אחריו למרות שהייתי אחרי לידה, זה התיש אותי עוד יותר. בסוף באמת סלקו אותו בכח ובאיומים מבית החולים והוא נשאר בחוץ. אותי החזירו לאשפוז כי לא הרגשתי טוב אחרי הריצה הזאת.

כשחזרנו הבייתה, חזרנו בכאב גדול ובידיים ריקות. השכנים שידעו שהלכתי לביה"ח, יצאו לשמוע מה שלומנו וסיפרתי להם ישר- אמרו לי שהוא מת אבל לא, אני יודעת שהוא חי. לקחו לי אותו חי. כמה כאבנו. את הלידה הבאה גם עשיתי בדג'אני אבל לא הורדתי עיניים מהילדה, דאגתי שלא יקחו לי אותה וכל הזמן חששתי.

עכשיו כשאני מספרת אני נזכרת שהייתה אחת השכנות שאמרה לי באותו הריון ראשון, לא ללכת לבית החולים, אמרה שהיא תיילד אותי בבית ואני אמרתי, מה פתאום יש בית חולים, שאני לא אלכלך את הסדינים בבית וששם בטוח יותר בבית החולים. כשחזרתי היא עוד אמרה לי "אני אמרתי לך, אם תלכי לבית חולים יקטלו לך ויקחו לך את הילד" (מבטא תימני)..

שניים מילדיה של יהודית שנכחו בשיחה, ארז ואילנית הוסיפו

שנים אחר כך אבא עוד היה מופנם וסגור, ידענו שזה קרה אבל ההורים לא הרבו לדבר על זה. הם עבדו קשה, היו עסוקים בצבא או בעבודה קשה. אבא בהמשך עבד במחצבה, ואחר כך בפרדסים עם חומרי הדברה. הם השקיעו את כל הכח שלהם בפרנסה ובעבודה קשה, אבא בשנות השישים לחייו נפטר לצערנו. לא היה זמן והיכולת להמשיך ולהילחם כדי לחפש את הילד. אבל תמיד ידענו שהיה לנו עוד אח בכור.