עדות מאת האח, שמואל כהני:

הורי עלו מפרס בשנת 1952. לאחר מספר שבועות, אמי כרעה ללדת. נולדנו אחותי, לאה, ואני כתאומים בבית חולים הכרמל בחיפה.
אימי סיפרה שלאחר הלידה הגיע אדם מכובד לחדרה (אולי רופא) והציע לה תשלום בעבור לקיחת התינוקת. נאמר לה ״יש לך עוד ילדים בבית, יהיה לך קשה...״, ״אתם לא אוהבים בנות״. אמי סירבה בתוקף ואמרה בעלי לא יסכים בשום אופן. שהגיע רגע השחרור מבית החולים, נאמר להורים שיש לילדה פצע ברגל, וצריך להשאירה באשפוז. ההורים בתמימותם האמינו והשאירו את התינוקת בבית חולים.

היות וההורים היו בהכנות לברית מילה ולצום תשעה באב שהיה סמוך לא הלכו לבקר את לאה בבית חולים. אחרי הברית, אבא הלך לבקרה ונאמר לו שהתינוקת נפטרה. אבא ביקש לראות אותה ואמרו לו ״בגלל שאתם כוהנים, אסור לכם לראות גופה״.

אבא בכה וחזר למעברה בידיים ריקות וצער גדול והודיע על פטירת התינוקת.

ההורים בכו והצטערו מאד ובמהלך חייהם לא הפסיקו לספר על המקרה לכולם. בהגיענו לגיל גיוס הגיעו לבית ההורים במושב מלילות שני צווי גיוס. אחד ללאה אחותי ואחד לי. הודענו בלשכת גיוס שלא ״נפטרה״ וכנראה שידעו במה מדובר והשתיקו את העניין. לאחר מקרה צו הגיוס אמא סיפרה לנו את כל מה שאירע בבית החולים.

במהלך שנים רבות ניסינו לאתרה בדרכים שונות, מאחר ויש לנו מספר תעודת זהות, אך לשווא. בין היתר היינו במשרד הפנים בחדרה, וקיבלנו אישור רשמי על כך שלאה הוצאה מהארץ והתושב חדל להיות תושב 00/07/1963.