אחותי הייתה בת שישה חודשים. אני הייתי בת שמונה. אשפזנו אותה עקב שלשולים בבית החולים ביקור חולים בירושלים שמה גם נולדה. שלושה ימים אמא הלכה לשם פעמיים ביום ומצב הבריאותי שלה השתפר מהר. בבוקר הרביעי אמרו לה לכי תביאי בגדים ותקחי אותה. אמא הלכה לקחת בגדים וחזרה לבית החולים. הילדה כבר לא הייתה שם. איפה הילדה? אמרתם לי להביא בגדים ולקחת אותה אז באתי. אחת האחיות אמרה מצטערים הילדה מתה. אבא הגיע. אמר להם אם הילדה מתה אני רוצה לראות את הגופה שלה. אמרו לו קברנו אותה כבר. אבא האמין להם כי זה יהודים בארץ ישראל. הוא ביקש להגיד קדיש על הקבר. אמרו לו עשינו את זה כבר. זה היה מוזר אבל אבא האמין או לא יכול היה להאמין אחרת. אמרתי לאבא הם משקרים אותך. הילדה לא מתה הם צוחקים עליך. הייתי כזאת קטנה וכל יום הלכתי עם אמא לבקר אותה וזה מה שאמרתי לו. אמר לי לא יכול להיות שהם משקרים עלי כאן.
אמא שלי לפני שנפטרה אמרה לי תמשיכו לחפש אותה היא עוד חיה. אבא גם נפטר נשארנו רק האחים. אנחנו רק רוצים לדעת שהיא חיה.