שמי אידה אסולין, לשעבר בן זקרי. הורי עישה וחיים בן זקרי ז"ל ואני עלינו ממרוקו במרץ 1956 לאופקים, שם גרנו חצי שנה ומשם עברנו לבית שאן. אני נולדת בשנת 1947 במרוקו, אבל שאר האחים שלי נולדו כאן בארץ, בבית החולים ה"עמק" בעפולה: אחי יחיאל נולד 10/9/56, חנניה 14/11/58, פרחה 25/3/60 ורפאל 4/6/61. אחריהם היו עוד לידות אבל אמי לא זכתה לגדלם.

בשנת 1962 אמי ילדה בן בלידה רגילה, הניקה כמו היולדות ללא שום חריגה. את אמי שחררו לאחר 4ימים ואמרו לה שהתינוק ישאר לכמה ימים, לאחר יומיים של שחרור בא נהג קופ"ח בשם משעלי וביקש שניסע לבי"ח לסידורים ללא פרטים נוספים. אבי נסע לבית חולים, טרטרו ממחלקה למשרד מספר פעמים ולבסוף הודיעו לו שהתינוק נפטר והם דואגים לקבורה ולכל הסידורים ואין אנחנו יודעים איפה הם קוברים.

בשנת 1963 אמי שוב בלידת תינוק נוסף, כמו הראשון אותו סיפור חוזר, משתחררת ולאחר יומיים מודיעים לבוא לסידורים.

בשנת 1964 אמי ילדה שוב והפעם בת. אמא נתנה לה את השם דליה. גם הפעם השתחררה ביום רביעי ואמרו לה שהתינוקת תישאר שוב ליום יומיים. ביום שישי הגיע הנהג כרגיל, ואז לשם שינוי אני בעודי תלמידה צעירה, נוסעת בעצמי לבי"ח. ניגשתי למחלקת תינוקות אמרו לי ללכת למשרד ואז התחיל הטירטור ממשרד למחלקה עד שהיא שהתיאשתי התעצבנתי ושאלתי את כל השאלות איפה קוברים מתי, מקום קבורה... הם אמרו משפט אחד לכולם- הם דואגים לקבורה ואין אנו יכולים לדעת כלום. מרוב התמימות שלנו חשבנו שכך הנוהל בארץ.

שלושה אחים נחטפו לי, שני בנים ובת. אני ילידת מרוקו ולא נחטפתי בעצמי, אבל אחרי כמה חודשים שהגענו לבית שאן לקחו אותי לשער העליה, שם עברתי גזזת במשך שלושה חודשים את הגזזת מינואר 1957 עד אפריל 1957. רק פעמיים זכיתי לצאת לחופש, פעם אחת בפורים ופעם אחת בפסח.

אחרי ההיעלמויות של שאר הילדים, אחותי פרחה ילידת 1960, היתה מאושפזת בערך בשנת 1968 אינני זוכרת תאריך מדויק, הודיעו להורי לבוא לתת מנה של דם אבי נסע לבי"ח הוא ביקש לראות את הילדה אמרו לו שאי אפשר לראות אותה. אבא התעקש ואמר להם אם אני לא רואה את הילדה אני לא תורם דם. העקשנות וניסיון העבר סייעו לו ואז הוא ראה את אחותי, תרם לה מנה של דם ותודה לאל קבלנו את אחותי.

אידה אסולין (לשעבר בן זיקרי)