שולמית מליק

כשעוזי משולם דיבר ויצא, גרתי אז באזור יהוד ושמעתי את היריות ואחר זה עקבתי בטלויזיה. אני ידעתי שהוא באיזשהוא מקום כואב לו ושהוא צודק. בן אדם לא יוצא ככה סתם ומחפש ילדים תימנים, היה לו מידע והוא צדק. התפללתי עליו שלא יעשו לו כלום. רציתי גם ללכת לדבר איתו אבל בעלי היה צנוע ולא אהב פרסום ולא הלכנו בסוף לשם לדבר איתו.

עליתי לארץ מרומניה בגיל 14, דרך ספינת מעפילים לא חוקית, פאן יורק. הוחזרו לקפריסין, שהיתי שם שלושה חודשים ובסוף הצלחנו להיכנס לארץ. אחרי שקבוצת הנערים שהייתי איתה הגיעה לרעננה לפרדס, פיצלו אותנו ואני עברתי לקיבוץ עיינות, שם לימדו אותי קרוא וכתוב שלא ידעתי קודם לכן. סיימתי שם תיכון, עבדתי חצי יום ולמדתי חצי יום. אחרי זה רצו להכשיר אותנו בהשתלמות חקלאית, כדי שנהיה מושבניקים, שלחו אותי לכפר יהושוע. בבית שבו גרתי התייחסו אליי לא יפה והגברת הפכה אותי לעובדת. הלכתי לאחותי וסיפרתי לה. אחותי עלתה לפניי בכמה שנים ועשתה בית ספר לאחיות. היא השתלבה פה בקיבוץ, אחרי הכשרה שעברה בבוקרשט וכאן גם עשתה טירונות ושירתה בפלמ"ח לצד יצחק רבין. היא הייתה אחות בירושלים וגם טיפלה בפצועים.

הלכתי אליה והיא באה איתי לתל אביב, לעליית הנוער לספר להם מה שעבר עליי. הם שלחו אותי לכפר רופין, שם התחלתי לעבוד בטיפול בתינוקות ובמקביל שלחו אותי להכשרות, ללימוד בבית החולים בעפולה. עבדתי בפגיה. בשנת 1951 התחתנתי עם בעלי ועברנו להתגורר בפתח תקווה, חיפשתי עבודה והלכתי לחפש במשרדים של הפועל המזרחי, כי בעלי השתייך לפועל המזרחי, התחנך אצלם והגיע מרקע דתי. קיבלתי עבודה במעברת קדימה בבית תינוקות שהיה שייך לפועל המזרחי, מעון יום.

במעברה שהו אז עולים מעיראק ותימן בעיקר, והתנאים היו גרועים מאוד. הם חיו במחסור, לא היה להם די אוכל וגם לא מקום מסודר לגור בו. היו שם אוהלים והבוץ והמים הגיעו להם ולנו עד הברכיים. גם בגדים לא היה להם מספיק ואנחנו היינו דואגות לילדים שהיו מגיעים לבית תינוקות, מקלחים אותם, מלבישים בבגדים טובים ומאכילים עם מה שהיה לנו, קורנפלור, מרגרינה וכו'.

ההורים היו צריכים לעבוד, לא הייתה להם ברירה והיו משאירים את התינוקות אצלנו. היו משפחות רבות שהיו גדולות והילד או הילדה הגדולים היו אחראי להביא או להחזיר את התינוקות. היו אמהות שהיו באות להניק באמצע היום ולחזור לעבודה. הרבה מהם עבדו בקטיף תירס וחלק מהנשים גם עבדו בבתים (משק בית). האחראית בבית התינוקות הייתה מישהי בשם יהודית, היא קיבלה את ההכשרה שלה בתל אביב והייתה בקשר טלפוני עם אחראית מעליה, גם היא בשם יהודית, מתל אביב. מפעם לפעם היו מגיעות תרומות של מזון וביגוד.

אני זוכרת משלחות של נשים מחו"ל שהיו מגיעות, דיברו ביניהן באנגלית וצרפתית (חלקן היו מבלגיה). היו משאירות לנו חבילות של מזון או ביגוד והיו מסתכלות ובוחנות את הילדים. אחרי זה היו נעלמים ילדים.

אני זוכרת ילד תימני בן תשעה חודשים בשם ציון, הייתי מטפלת בו כל כך יפה והוא אהב אותי והיה משתולל ושמח לקראתי בבוקר. ידע שהייתי מקלחת אותו, מלבישה ודואגת לו. הוא היה ילד יפה ובריא ויום אחד פשוט לא היה. שאלתי ואמרו לי שאם שואלים, להגיד שהוא בבית חולים. אבל אני ידעתי שהוא לא בבית חולים. הוא היה בריא.

הייתה גם ילדה עיראקית, אמא שלה כל הזמן הייתה מחבקת ומנשקת אותה ואומרת בדלאק בדלאק, ראו שהיא האלוהים שלה הילדה הזאת. וגם היא יום אחד אמרו לאמא שהיא בבית חולים. אבל האמא התעקשה ויהודית צלצלה לתל אביב והחזירו אותה. היא גם הייתה בריאה.

מי שאומר שהילדים האלה היו מתים , לא יכול להגיד לי את זה. אני יודעת שטיפלתי בילדים בריאים. הם היו בריאים ולא מסרתי לאף אחד ילד מת. ראיתי שהיו ילדים בריאים שנמסרו. אני לא אמרתי בעצמי להורים, זה יהודית אמרה להם כל פעם שהילד בבית חולים. כי רצו לנפנף אותם. איך הם ידיעו לבית חולים ואיך ידעי לאיזה בית חולים... אני ידעתי שקורה שם משהו אבל לא ידעתי כמה. היו תנאים קשים וזה באמת אולי הציל ילדים, התנאים שהילדים קיבלו בבתים אחרים בטוח היו תנאים טובים יותר, אבל לא הייתה הסכמה של ההורים. אף הורה לא חתם על מסירה של ילד. הילדים האלה נלקחו בלי רשות ההורים, גם אם זה מכוונה טובה.

לא היה צריך להוציא הוראה לקחת ילדים, זה היה ברור שהילדים האלה יותר טוב שיחיו בבתים אחרים וזה מה שעשו. אז מסרו את הילדים. אני זוכרת פעמים שיהודית אמרה לי להלביש יפה ילד, למה אני צריכה להלביש יפה? הרגשתי שם משהו לא בסדר.

אחרי שנולדו לי ילדים, לא יכלתי לישון בלילות כי כאב לי, העבר כאב לי. אחרי הילד הראשון פחדתי עליו שלא ייקחו לי אותו.

(לקריאה נוספת - כתבתה של תמר קפלנסקי בידיעות אחרונות - https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5000593,00.html)

ידעתי שעוזי משולם צודק, התפללתי עליו שלא יעשו לו כלום







אני זוכרת משלחות של נשים מחו"ל שהיו מגיעות, דיברו ביניהן באנגלית וצרפתית. היו משאירות לנו חבילות של מזון או ביגוד והיו בוחנות את הילדים. אחרי זה היו נעלמים ילדים.