סיפור העלמותו של חיים גרשי ת.ז.4256665.

הורי עלו לארץ מתימן, שבוע לפני חג הפסח של שנת 1950. חמש נפשות. אבא, אמא והאחים: שושנה בת 8 שנים, שלום בן 4 שנים וחיים בן שנתיים. יליד 1949.

הם הגיעו היישר למחנה עולים "עין שמר". שם שוכנו באוהלים והתנאים היו קשים מאוד. האוהלים לא התאימו למגורים בכלל ולתינוקות בפרט. ולכן את התינוקות הרכים לקחו לבית ילדים.

בית הילדים היה מבנה מאבן ואילו האוהלים היו חשופים לפגעי מזג האוויר.

מידי בוקר אמא היתה מגיעה לבית התינוקות, כדי להאכיל(להניק) ולשחק עם חיים הקטן, שהיה בן שנתיים . אמא מספרת שחיים היה ילד יפה ובריא. חייכן ונמרץ.

הדבר נמשך כך זמן מה.

יום אחד אמא הגיעה ,כהרגלה, לבית התינוקות וחיים לא היה במיטתו. ואז נגשה אליה אחת המטפלות ואמרה לה שבלילה שעבר, חיים טפס על מעקה המיטה ונפל. הוא נחבל בגבו והוא יישלח לבית חולים. הראו לה ילד חבוש כולו. ראשו וגופו חבושים ורק עיניו מציצות. אמא מספרת שהיה קשה לזהותו אבל האמינה לדברי המטפלת. הילד הועבר לבית החולים "רמב"ם" בחיפה.

לאחר יום אחד הודיעו להורי שהילד חיים נפטר.

אמרו להורי להגיע ביום חמישי כדי לקבור אותו. הורי נסעו לחיפה אך כשהגיעו לשם, הודיעו להם לבוא למחרת לקוברו. למחרת, היה יום ששי, ואבי החליט שהוא ייסע לבדו, כי אמא צריכה להכין את השבת ויש עוד שני ילדים קטנים בבית שצריך לטפל בהם. (על כך היא לא סלחה לו) ואז אבא נסע לחיפה לבית חולים ושם הוא קיבל קופסת קרטון שהגופה נמצאת בתוכה.

עם הקופסה הזאת, הלך לבית קברות ברגליו, ז"א צעד מבית החולים רמב"ם לבית עלמין (איני יודעת איזה) ושםהוא קבר את חיים הקטן.

אבא חזר ואז הם ישבו "שבעה"...

כאשר שאלה אמי את אבי, אם הוא פתח את קופסת הקרטון לבדוק שאכן הגופה היא של חיים, מלמל אבי "יכול להיות".

אמא לא היתה בטוחה עד יום מותה שאבא זיהה את גופתו של חיים.

כדי להתנחם מהטראומה הנוראה לבן שנולד, בסוף שנת 1951 במעברה בבנימינה, קראו גם חיים.

ברבות השנים הם התוודעו לסיפורים והאמינו שגם ילדם נלקח מהם ברמייה.

מעולם לא פקדו ולא הזכירו את קברו. הם שמרו את כאבם עמוק בליבם ולא שיתפו אותנו.

הורי מיעטו לדבר איתנו על פטירתו של חיים.

שרה דמתי