עדותה של בתציון מנשה, הבת והאחות:

הוריי עלו מצפון עירק, כורדיסטן, בתחילת נובמבר ב-1950. למרות שכל המטוסים עברו מעירק דרך קפריסין, אבי ז״ל, שהיה פעיל ציוני, אמר לפקידים העירקיים שהוא לא מתכוון לרמות אותם, וזה לא לקפריסין, אלא לישראל. הוא אמר לקברניט שטסים ישירות לישראל. נחתו בארץ, והגיעו לחיפה, לשער העלייה.

מיד כשהם עלו הם קיבלו את ה-DDT. אחותי הייתה בת שנה וחצי ואח שלי היה בן שלוש וכשהתיזו על הוריי את זה, אחיי הקטנים חשבו שזה אבקת סוכר, כמו בארצות ערב על הממתקים שהכירו, והם ליקקו את ההורים שלי וקיבלו הרעלת קיבה ואושפזו ברמב״ם. אח שלי הבריא, טיפלו בו יותר, הוא היה בהיר והיא הייתה כהה יותר, ויכול מאד להיות שהייתה התייחסות גזענית. אז אמא שלי התמקדה בילדה, גם כי היא הייתה יותר קטנה וגם כי הזניחו אותה.

אמא שלי, למרות שהייתה בהריון מתקדם איתי (אני ילידת פברואר 1951) ביקרה את נג'יבה כל יום ונשארה שעות ארוכות איתה. הייתה לנו סבתא בבית שטיפלה באחים הגדולים, ככה שאמא שלי הרשתה לעצמה להיות חופשיה להיות עם נג׳יבה הרבה שעות כל יום. אפילו ביום שישי היא הלכה לבקר אותה. רק בשבת לא הלכה, כי הם דתיים.

ביום שישי האחרון שהיא ביקרה אותה, אמי אמרה שהילדה כבר הרגישה טוב והיא רצתה לקחת אותה הביתה. התעקשו מולה שם שלא כדאי, שתשאיר אותה עוד יום, ואולי ביום ראשון ישחררו אותה, שעדיף. היא לא הבינה למה, נג'יבה הרגישה טוב, למה להשאיר אותה ללילה של שבת שוב, אבל היא התרצתה והלכה.

ביום ראשון, לא יודעת בדיוק אחרי כמה זמן של אשפוז, עברו בשער העלייה עם רכב ורמקול, והודיעו בכריזה ׳נג׳יבה מנשה נפטרה׳. ככה ההורים שלי ידעו שהיא נפטרה. ככה שמעו.

אבא שלי ניגש אליהם ואמר שהוא רוצה לקבור את הילדה, ואמרו לו ״אין גופה, בגיל הזה קוברים ביחד את הילדים, ולא עושים מצבה״. ככה אמרו לו והוא קיבל את זה. אמי הייתה מאד חשדנית לגבי זה, לא האמינה שבדיוק אחרי שביקשה להשתחרר, ושכנעו אותה להישאר עוד יום ובדיוק אז אחותי נפטרה. הילדה הייתה לחלוטין בסדר ביום שישי.

אמא נשארה עם החשד הזה כל החיים שלה. אני הייתי מאד מקורבת לאמא, והיא כל החיים דיברה על זה.

בגיל 18 של נג׳יבה הגיע צו לגיוס לצבא. אני קיבלתי את הצו, הייתי בערך בת 16, ולא רציתי מיד להגיד לאמא, אז חיכיתי שאבא יבוא וסיפרתי לו, והוא ביקש שלא נגיד לאמא. עד יום מותה לא אמרתי לה.

חשבו אחרי זה שאני זו היא, ורצו שאני זו שצריכה להתגייס. אבא הראה להם תעודת זהות שאנחנו שתי נערות שונות. כשאני הגעתי לגיל 18-19, כשראיתי שאמי כל הזמן אומרת שזה לא ייתכן שהיא מתה, אז אמרתי לעצמי שאולי אמא שלי, בתחושה שלה, יודעת משהו. אז הלכתי לחברה קדישא בחיפה, שהרי אם היא קבורה, היא תהיה קבורה בחיפה. ישבתי שם והאיש מחברה קדישא נתן לי ספר עבה שרשומים שם כל הנפטרים. לפני שהלכתי, אמא אמרה לי שאם לא אמצא את אחותי, אולי אחפש ילד תימני אחר, בן 15, שאמא הייתה מתייחסת אליו כשהייתה הולכת לבקר אותה בביה״ח, והוא היה קורא לה דודה שרה. אמי הייתה מביאה לו אוכל וממתקים. נוצר ביניהם קשר.

חיפשתי את שניהם בספר, שמונה שעות של חיפושים בספר שהיה כתוב בכתב יד, מצאתי את שניהם רשומים אחד ליד השני בכתב יד בספר, ורשמתי גוש חלקה.

הלכתי לבית העלמין זמיר בחיפה לחפש, לפני שלקחתי את אמא שלי, כדי לא להסתובב איתה לפני שאדע בדיוק איפה הקבר.

לקחתי את אמא שלי, ועל הקבר של הילד היה רשום את השם שלו. לידו הייתה מצבת בטון ללא שם, שתאמה לחלקה שאמרו לי.

לאמי הייתה אינטואיציה חזקה, כשהיינו שם, שזה לא הקבר של נג'יבה. היא לא חדלה להגיד את זה. לא רק על הקבר שלא שלה, למעשה, אלא שהיא הייתה משוכנעת במאת האחוזים, שהבת שלה לא מתה. עד היום שאמי נפטרה. ולא חדלה מלדבר על זה.

מה שעוד קרה, לימים, הייתי בקשר עם משרד של רו״ח בחיפה, שאיני זוכרת את שמו. רוה״ח שאל אותי כמה אחים אנחנו, ואמרתי שאנחנו תשעה, ולמה זה משנה. והוא אמר שאני טועה. שאנחנו עשרה. שאנחנו ארבע אחיות, ולא שלוש. שהוא בדק וראה את זה. לא המשכתי לשוחח איתו על כך.

האחיות שלי, לאחר מותה של אמי, שקלו לחפש אותה, אבל לא עשינו את זה מעולם.
היא צריכה להיות היום בת 72. כהה, עם שיער חלק שהיה אז שחור שחור.