שושנה עמרני הייתה בת חודשיים כשניסו לחטוף אותה מאמא יהודית עמרני. שושנה אושפזה בבית חולים בחיפה בטענה כשהיא חולה. באחד מביקוריה נאמר ליהודית כי בתה מתה יחד עם ילדות נוספות. חברותיה עזבו אך יהודית דרשה לראות סימן כלשהו. משלא הראו לה התייצבה כל יום בבית החולים, יום אחר יום. אחד הרופאים שראה אותה וריחם עליה אמר לה: ״אני רואה אותך בוכה כל יום והלב שלי נעשה שחור. אני אעזור לך למצוא את הבת.״ יהודית הלכה הביתה ולאחר מספר ימים הגיע מישהו והודיע כי הבת נמצאה. יהודית הגיעה לבית החולים והרופא הודיעה לה היכן הילדה נמצאת: בבית ילדים בצפת. יהודית אמרה לו שאין לה כסף לנסוע והרופא עזר לה גם בזה. יהודית נסעה ארבעה או חמישה אוטובוסים. בסוף הצליחה להגיע. במסדרון בחדר הראשון שאלו אותה מה היא רוצה. אני רוצה לראות את הילדה שלי. שאלו לשמה. אמרתי שושנה. אמרו לי לחכות והביאו את האחות. ״מי אמר לך שהיא פה?״ שאלה האחות. ״הרופא״, ענתה יהודית. ״הלכנו במסדרון אחר מסדרון. עמדתי ליד החלון. היא לקחה ילדה ואמרתי זאת לא שלי... אמרה טוב תחכי והרימה את השנייה. אמרתי זאת לא שלי. אז מה את רוצה היא שאלה? יש לך סימן? אמרתי שכן והראתי לה משהו שיש לה ברגל...״ הילדה נמצאה.