בתחילת שנת 1949 הגיעו למחנה 'חאשד' באזור עדן אלפי יהודי תימן במטרה לעלות למדינת ישראל שזה עתה קמה. בין זרם העולים הגדול היו גם הרב יחיא אשתו שמחה שהייתה בהריון מתקדם ושני בניהם ראובן ושלמה (סלימאן).
מחנה 'חאשד' היה מחנה שהיה יכול להכיל במקסימום 1,000 בני אדם. בפועל התכנסו בו כ-13,000 יהודים. במקום הייתה מרפאה אחת אליה זימנו את הילדים לבדיקות שכן רמת הסינטציה במקום הייתה ירודה. הרב יחיא הביא למרפאה את שני בניו ראובן ושלמה לבדיקות כילדים בריאים ושם נאמר לו שהם חולים ועל כן עליהם להישאר להשגחה במקום. הרב יחיא השאיר את בניו וחזר לאשתו. למחרת הגיע למרפאה על מנת לקחת את בניו חזרה לאוהל ולתדהמתו הודיעו לו כי הם נפטרו במהלך הלילה בגלל מגפה נוראית. הרב יחיא ביקש לראות את גופות בניו, אך האחות במקום ענתה לו כי הם כבר נקברו בקבר אחים. בצער רב חזר לאשתו שמחה שלא האמינה למשמע רוע הגזרה. גם הרב יחיא לא האמין ולמחרת חזר למרפאה עמד מחוץ לגדר וחיפש את בניו. ככה עשה יום אחרי יום.
הרב יחיא שראה את אשתו שמחה בוכה מבוקר עד לילה על האסון שנפל עליה לא ויתר והמשיך לחפש את בניו. יום אחד בעודו עומד מחוץ לגדר וסורק את הילדים שנמצאים במרפאה הבחין לפתע בבנו שלמה. הוא קרא לעברו. הבן שמע את אביו ורץ אליו. הרב יחיא חפר בור מתחת לגדר ובידיים עייפות משך את בנו אליו. "ראית את אחיך ראובן?", שאל מיד האב את בנו, אך שלמה לא ראה אותו.
הרב יחיא חזר שוב ושוב לגדר המרפאה וחיפש את בנו ראובן, אך לשווא. בסופו של דבר הגיעה זמן הטיסה לארץ הקודש. חצי שעה לפי הטיסה ילדה שמחה בן נוסף שזכה לשם 'ציון', כי לשם היו מועדות פניי המשפחה.
בישראל השתקעה המשפחה בעפולה. בשנת 1952 נפטר שלמה ממחלה. כמה חודשים אחר כך שמחה ילדה בן נוסף וכשנכנס בברית אברהם אבינו נקרא שמו שלמה, על שם אחיו.
הרב יחיא עבד בסולל בונה. שמחה הייתה עקרת בית. בארץ נולדו להם עוד שני בנים אמנון ודודו, אך מעולם לא הפסיקו לבכות על בנם ראובן.
אותו שלמה שנקרא על שם אחיו הוא שלמה מליחי, היום ממלא מקום ראש עיריית עפולה. זה סיפור משפחתו.
יחיא ושמחה נפטרו מזמן מבלי שידעו מה עלה בגורל בנם ראובן.

סיפורם הוא סיפור של עשרות משפחות.

בתמונה מימין לשמאל משפחת מליחי בשנות ה60: הבן ציון, האמא שמחה, האבא הרב יחיא, שלמה ובמרכז דודו.