שלמה וסעידה עמר

עדותה של האחות ציונה:

אני (ציונה) נולדתי ב-1949, אחותי מזל נולדה ב-1951, כשאחותי דרורה נולדה ב-1959. אנחנו חמישה אחים, בלי דרורה. דרורה הייתה הכי קטנה. כולנו גדולים ממנה.

נולדה לנו אחות יפהפייה. כשהייתה בת חצי שנה היא הרגישה לא טוב והזמנו את הרופא של השכונה. הוא אמר שיש לה חום, דלקת גרון ככל הנראה. נתנו לה אנטיביוטיקה וזה לא עזר. בגלל שהחום לא ירד, הרופא הורה לנו לשלוח לבית החולים. אני (ציונה) לקחתי אותה לבית החולים. הייתי בת 10. האחות אמרה שאני ילדה קטנה ולא יכולה להישאר איתה. לא הסכימו לי להישאר איתה. לא הסכימו. אמרתי שאבא שלי עובד, ואמא שלי עם אחיי הקטנים. אמרו לי שאסור לי להישאר שם. השארתי אותה שם בשעות הצהריים המוקדמות. בסביבות אחה״צ שלחו אלינו שליח להגיד שהיא נפטרה. באותו היום. דרשתי מסמכים וסירבו להביא לי כי אני ילדה.

אחרי חודש הלכתי שוב לשם, דרשתי מסמכים שהיא נפטרה. אמרתי שוב ושוב שאני לא מאמינה להם. אמרו לי שאין מסמכים. ביקשתי קבר, אמרו שהם לא יודעים.

אני מאשימה את עצמי מאז. איך השארתי אותה שם. אם אראה אותה אזהה אותה, אני יודעת את זה. הדמות שלה, איני שוכחת אותה. החיוך, העיניים.

אבא שלי אמר שנעזוב, ואמא שלי, ביישנית, לא דיברה עליה שנים. בתקופות האחרונות איתה, חזרה ושאלה איפה היא? שלאן לקחו לה את התינוקת?

במשרד הפנים אין זכר, כלום, תעודת פטירה, קבר. הייתה לנו תעודת לידה, איננה עוד. יש לנו פנקס חבר שהיא כתובה בו בכתב יד. ופנקס קופת חולים של אבי. וזהו, כלום.

אני מאשימה את עצמי. איך לא לקחתי אותה. איך סמכתי על אחרים. בחיים זה לא יקרה יותר. למדתי לקח לחיים, לעולם לא להשאיר ילדים לבד, הורים לבד, אף אחד! בביה״ח. לא סומכת!

אבא שלי אמר שנעזוב, ואמא שלי, ביישנית, לא דיברה עליה שנים. בתקופות האחרונות איתה, חזרה ושאלה איפה היא? שלאן לקחו לה את התינוקת?







אני מאשימה את עצמי. איך לא לקחתי אותה. איך סמכתי על אחרים.