רק לאחר מות אמי בשנת 1992 הסכים אבי לדבר על השואה הפרטית שלנו.
בשנת 1948 (באוגוסט בערך), נולד אחי הבכור בבית חולים דג׳אני ביפו.
ילד שמנמן עם עיניים ירוקות תכולות. למשפחות שלנו יש עיניים בצבע דומה ,לשני אחיי עיניים ירוקות ולאבי היקר גם.
אבי כמובן ביקר בבי"ח וראה את התינוק שלו, ואמרו לו לבוא לקחת את אמא ואותו לאחר יומיים.
אבי הגיע עם החליפה שקנה לו במיוחד, ומצא את אמי בוכה.
הוא שאל אותה למה, והיא ענתה לו שהניקהאת התינוק לפני זמן מה ואח"כ באו ואמרו לה שהוא מת.
אבי ביקש את הילד כדי לקבור אותו, וענו לו שהם כבר קברו אותו.
הוא המשיך ושאל "איפה הקבר?" והרים קול זעקה.
בתגובה זרקו את שניהם, את אבי ואת אימי מבית החולים.
הוריי היו עולים חדשים מלוב, הם בקושי ידעו לדבר בשפה העברית, והם נותרו בחוסר אונים שמחניק אותי עד היום.
כאשר נודעו לי הפרטים האלה התחלתי לחפש אחר מידע, אך כל גורם שפניתי אליו לאחר מות הרב עוזי משולם ז"ל, לא רצו אפילו לשמוע אותי.
כאילו היה פחד להתעסק עם זה, כאילו מחכים שזקני הפוליטיקאים ימותו, משהו מוזר.
רק לאחר מות אמי בשנת 1992 הסכים אבי לדבר על השואה הפרטית שלנו.
כיום גם אבי איננו בחיים, הוריי נשאו את הכאב הזה בשקט.
ידענו על זה אבל לא מפיהם, הם לא הסכימו לדבר על זה.
זהו. אני מאד מאוכזבת שבני עמי כך עשו לי, זה לא הפלישתים, לא הרומאים, לא הנאצים.
אלה בני עמי, אחיי.

מירי