ההורים עלו מתימן בשנת 49׳, אחי נולד בחאשד, היה בהיר עור.

עלינו ישר לבית ליד וגרנו באוהל במחנה - הילד היה בן כמה חודשים. אחיות המחנה אמרו שבגלל גילו הצעיר, תראו איזה טוב יהיה לו שם.

עד שיום אחד היא באה ולא מוצאת את התינוק שלה. ״איפה התינוק שלי?״ אמרה. ״נתנו לו דייסה חמה והוא מת״. ככה במילים האלה. עוד הוסיפו ״נטענו לו עץ ביער בן שמן, לזכרו״.

כמה תמימות וכמה נאיביות.

כל החיים היא אומרת לי אני מרגישה שהילד שלי חי. כשהיא שמעה שעוזי משולם התחיל את הסיפור שלו היא התחילה להיכנס לזה עמוק עמוק. ניסינו להרגיע אותה כי זה סיפור שאין לו פיתרון. כאבנו עליה.

שושנה כהן