עדותה של שרה קעטבי (אחותו של ישראל)

ההורים שלי עלו מתימן בשנת 1948 עם אחותי הגדולה מזל שהייתה בת 3 ואחותי מרגלית שהייתה בת שנה.

בהגיעם לארץ ישראל, נלקחו למעברת "עין שמר" , שם גרו באוהל.

אני זוכרת שאמא שלי תמיד הייתה מספרת שהבוץ היה מגיע להם עד הברכיים.

אמא שלי נכנסה להריון עם ישראל כשהם כבר גרו בארץ וילדה אותו במעברה.

לאחר שנולד, אמא שלי לקחה את ישראל בחזרה לאוהל וגידלה אותו שם עד שהיה בן 8 חודשים.

בתום שמונת החודשים, אמא שלי לקחה את ישראל לבדיקה שגרתית במרפאה אשר במעברה של משקל, גובה וכו ושם הצוות הרפואי טען שהילד לא נראה טוב והוא זקוק לטיפול בבית החולים ולקחו אותו לבית החולים צריפין.

אימא שלי סיפרה שוב ושוב לאורך השנים, איך בקרה את הילד ישראל בבית החולים כל יום, כמה פעמים, ולא היה ניתן לראות אותו אלא רק מבעד לחלון.

בוקר אחד הגיעה אימא לבית החולים ואמרו לה שישראל צריך תרומה של מנת דם. היא הלכה לספר לדוד שלי זכריה (אח של אבא שלי ז"ל). אימא והדוד שלי הלכו לבית החולים כדי שדוד שלי יביא את מנת הדם וכשהגיעו לשם ישראל כבר לא היה במיטה. אימא שאלה איפה הילד שלי? אמרו לה שהוא מת. כשביקשה לראות אותו אמרו לה שכבר לקחו אותו ולא הראו לה שום גופה. אימא נשארה בבית החולים והתחילה לבכות, היא שאלה אותם "איפה הילד שלי?", האחות אמרה לה שאין מה לעשות וביקשה ממנה ללכת הביתה .

אמא הייתה שברירית והאמינה לצוות הרפואי, היא לא הבינה מה קורה כי רק לפני כמה רגעים היא ראתה את הילד שלה חי ונושם

ישראל היה בן 8 חודשים בהיעלמותו.

הוריי נפטרו מבלי לדעת מה עלה בגורל הילד. ההורים שלי היו בצער כל החיים וגם אנחנו הבנות.

אמא שלי חייתה כל השנים עם שיברון לב.

אנחנו 5 בנות שאחת נפטרה לפני 11 שנים.

גדלנו בלי אח אחד אפילו שימשיך את הדור ויגיד קדיש על ההורים שלי ז"ל ועל אחותי ז"ל.

נשמתם בגן עדן.