סבתי שושנה שמעון (הגיעה ארצה תחת השם שמעה יעקב ובארץ שונה שם המשפחה לשמעון), עלתה ארצה מתימן עם גל העליה מתימן לאחר קום המדינה. היא מספרת שהגיעו שליחים מישראל לעיר שלה בתימן, וקראו ליהודים לעלות ארצה כדי לישבה ביהודים. מתוך תחושת שליחות וגאולה, הם עזבו את בתיהם, את הבקר והצאן ואת נכסיהם והחלו במסע ארצה.

המסע ארצה היה מסע רגלי קשה במדבר על גמלים וחמורים. במסע זה סבתי וסבי איבדו את בנם בכורם שנפטר. הם הגיעו למחנה חאשד בעדן ונאמר להם שעליהם להמתין שם כי יש שביתה. בחשאד הם המתינו חודשים רבים בתנאי מחיה קשים מאוד ורבים נפטרו שם בשל מחלות ורעב. כשתמה תקופת ההמתנה העלו אותם על מטוס. הם קיבלו הנחיה לזרוק את כל התכשיטים ואת ספרי התורה, כי "המטוס לא ימריא" עקב המשקל הרב, ובתמימותם עשו זאת.

סבתי עלתה עם סבי סלימן יעקב, בתם שרה יעקב בת החצי שנה (שנולדה להם בחאשד) ועם משפחת סבי. בהגיעם ארצה שיכנו אותם במעברת עין שמר באוהלים. את כל הילדים לקחו לבית הילדים שמוקם בקצה המעברה (במבנים שהיו שייכים לאנגלים בעבר), בטענה שהם לא ישרדו בקור באוהלים. מדי יום סבתי הגיעה להניק את שרה בבוקר, בצהריים, אחר הצהריים ובערב. שרה הייתה בחדר אחד עם עוד כתשעה תינוקות.

ביום שבת הגיעה סבתי כהרגלה להניק את שרה בצהריים ועזבה אותה באחת בצהריים בריאה. בשעה ארבע אחר הצהריים הגיעה שוב והאחיות מרים (גבוהה, ממוצא אשכנזי) וברכה (ממוצא תימני, ותיקה בארץ ויודעת עברית) קיבלו אותה בכניסה לחדר בו הייתה שרה. כשחזרה להניק את שרה, היא לא הייתה שם. כל התינוקות נעלמו בבת אחת. החדר היה ריק. למעשה נותרו רק שני תינוקות חולים וחלשים. כל הבריאים שהיו בחדר נעלמו ואינם. כששאלה סבתי איפה שרה, ענו לה האחיות שהיא חלתה בקלקול קיבה, הקיאה ולכן נלקחה לבית החולים רמב"ם בחיפה. סבתי שאלה איפה הן היו כשלקחו אותה, ונאמר לה שבהפסקה והן לא יודעות דבר נוסף.

סבתי מיהרה לרמב"ם יחד עם חמה שמעון יעקב. הם חיכו לתשובה מחוץ לבית החולים שעות וירד גשם. רק לקראת שמונה בערב יצא אליהם אח ממוצא עיראקי, דובר ערבית שאמר להם לבוא אחריהם. הוא לקח אותם לחדר קירור והראה להם חיתול מלא ביוד. הוא טען ששרה נפטרה ושזה הדם שלה. איך דם? סבתא שואלת. הילדה הייתה בריאה. סבתי וחמה ביקשו לראות את שרה, והוא אמר שלא ניתן ושעליהם לחזור למחנה.

בשל התנגדותם לעזוב, מבלי לראות את שרה, התקשרו מבית החולים לאמבולנס שלקח אותם חזרה לעין שמר. בעין שמר הם ניסו לשאול במודיעין שהיה קיים שם, ונענו שאולי כדאי להם לחפש בהילל יפה חדרה. הם הלכו גם לשם ולא מצאו דבר. סבתי ומשפחתה היו מתוסכלים מאוד. הם לא ידעו את השפה ולא קיבלו תשובות מרצות. הקושי הכי גדול של סבתי עד יום זה, הוא הקושי להאמין שיהודי יפגע ביהודי אחר, ויקח את ילדו. סבתי מעידה ששרה הייתה ילדה בריאה, מלאה, בהירת עור ויפה, וכנראה זו הסיבה שבחרו לקחת אותה.

היא לא האמינה אז ועד היום היא אינה מאמינה שאכן שרה מתה אז. המשפחה הגישה תלונה לועדה והוצג מסמך לפיו שרה נפטרה בגלל דלקת קרום המוח, דלקת ריאות ודלקת באוזן התחתונה. 3 מחלות, בעוד כמה שעות לפני, סבתי הניקה אותה והיא הייתה בריאה לחלוטין.

לאחר שרה סבתי ילדה עוד 7 בנות ו-3 בנים, בגבורה ובהשקעה רבה, וכיום יש לה מעל ל - 40 נכדים ונינים.

כולנו גדלנו על סיפור העלמותה, והמשפחה כולה רוצה למצוא אותה. סבתי בת 86 בערך, והיא מדברת על שרה כל הזמן.

מצורפות תמונות של הבת מיכל והבת שולה, שסבתי טוענת שהיו דומות לשרה בילדותן. כמו כן מצורפות תמונות של האחות אסתר ז"ל ושל סבתי שושנה.

שרה, אם את קוראת וצופה, צרי איתנו קשר. יש לך משפחה שלמה שמחכה לך.

ליאת רוזנשטיין