עלינו מהרי האטלס במרוקו בשנת 1956, אבא שלי דוד ז"ל ואמי, תמו שתיבדל לחיים ארוכים. אני עליזה הייתי הבכורה, כבת שלוש והתינוקת רחל הייתה בת שנה וחצי. הגענו לחיפה דרך אונייה, משם למושב אדירים בחבל התענכים. אמא שלי הלכה ללדת בבית חולים העמק את הבת השלישית. נולדה ב20/03/1956.

בזמן שאמי הייתה ב"עמק" האחות שתמיד ליוותה אותנו, הייתה מסתובבת במושב וכביכול הייתה החונכת שלנו. קראו לה טובה.

האחות הזאת הגיעה לאבא שלי, היינו בבית עם סבתא ורחל התינוקת. היא אמרה שהיא רואה שהיא מרגישה לא טוב ושצריך לקחת אותה לבית חולים. כולנו זכרנו שילדה הייתה בסדר ובריאה, לא היה לה שום דבר. האחות לקחה אותה ל"עמק". אחרי יומיים, הודיעו לאבי שהילדה מתה כי היו לה חורים ברגליים. יומיים נוספים אחרי זה אמי באה לצאת מבית היולדות והאחות מבקשת שתקרא לה על שמה- טובה.

הוריי בחרו לקרוא לה רחל - טובה (על שם האחות שכביכול נפטרה, ועל שם האחות מהמדינה שטיפלה)

כשאחותי הגיעה לגיל המתאים, קיבלני צו גיוס על שם אחות בשם רחל, אבל על שם האחות הראשונה םכי כשהגענו ללשכת גיוס החזירו אותנו, צחקנו עלינו ואמרו שהיא קטנה.

אנחנו כבר שישים שנה בארץ וזה תמיד נשאר בראש. איפה היא? אולי היא תצוץ אי פעם... אמא עדיין בחיים ואנחנו מחכות לה. יש לנו את ת.ז שלה כי היא עוקבת לשאר המשפחה.

עליזה גבאי עמר