כשהיינו ילדים, אמא שלי חלתה, עוד במרוקו. עלינו ממרוקו ב-1964 והיינו שלושה אחים, חנינה נולדה במרוקו ב-1962. בארץ נולדו עוד חמישה ילדים. ביניהם, ז׳קלין שנולדה ב-1969. עם ההחמרה במצב של אמא, פיזרו אותנו במשפחות אומנות. שמונה ילדים הלכו למשפחות אומנות, ושמרנו על קשר אחד עם השני. אבא שלי היה מסתובב מבית לבית, מסכן. ההורים שלי היו נאיביים, מאמינים, לא ידעו קרוא וכתוב, לא ידעו את השפה היטב.

בצהריים של יום אחד הלכנו לבקר את המשפחה האומנת של ז׳קלין, פגשנו אותה, היינו איתה, הכל היה בסדר, שיחקתי איתה. ופתאום אחרי שעה, כשהלכנו, הודיעו לנו שהיא נפטרה. בלי מקום קבורה, בלי כלום. תשבו שבעה וזהו. וההורים שלי – מה שאמרו להם, הם עשו. ניצלו את התמימות שלהם.

באותה תקופה אמרנו לנו שגם חנינה נפטרה. אני לא זוכרת אם זה היה לפני או אחרי. הכל מתערבב לי. את חנינה לא ראיתי לפני. הודיעו לנו שהיא נפטרה.

מה שמוזר, שהם אומרים שהיא קבורה במעלות תרשיחא והשנייה בנהריה. איך הן הגיעו לשם? גרנו במעלות. גם המשפחות האומנות גרו במעלות, כולן, למעט אחת שגרה בכרמיאל וניסים וזהבה אחיי היו אצלה. למה הן לא נקברו במעלות? למה אני לא יכולה לדעת איפה הקבורה? איך הגיעו לנהריה? איך לא ידענו עד שהוצאנו לאחרונה את תעודות הפטירה?

ההורים שלי כל הזמן דיברו על זה. שהם רוצים לראות את הקבר. אני בתור ילדה, הראו לנו אדמה שכאילו היא קבורה שם, והתחלתי לחפור את האדמה כדי להוציא את ז׳קלין, לא האמנתי שזה יכול להיות. ואבא שלי, ז״ל, צעק עליי, מה את עושה.