הורי עלו מפרס בשנת 1950. בתאריך 6/7/54 אמי ילדה בבית חולים ברחוב ברנדס (היום הלל יפה) תאומים: בן ובת. כשאבי הלך לבקר אותה האחות הראשית קראה לו לשיחה: ״יש לכם חמישה ילדים בבית ועכשיו יש לך עוד שניים ויהיו לכם שבעה - יהיה לכם קשה מאוד לטפל בילדים.״ גרנו אז במקום שנקרא אברובנג וזה היה צריפונים מברזנט. והמשיכה: ״אצלכם הפרסים בטח אוהבים את הבנים קחו את הבן ואנחנו נקנה את הבת.״. הם נקבו בסכום שאני לא זוכרת אותו בדיוק. אבא שלי כשהיא אמרה לו את זה כמעט קבר את עצמו. ״מה את מדברת אלי ככה אלה הילדים שלי! אצלנו בפרס לא מכרו ילדים ולא מוכרים ילדים!״ הוא סיפר על השיחה מייד לאמא שלי ואמא שלי התחילה לבכות. אמי ביקשה מהאחות שתגיע והבהירה לה שהם לא מוכרים שום תינוקות. שניהם חזרו הביתה עם הילדים. הילד, ששמו יהודה, הלך למעון והבת, שקיבלה את השם תמר, נשארה בבית. תמר חיה עד היום ויש לה ילדים ונכדים. את יהודה הייתי לוקחת יום יום מהמעון ומחזירה אותו מהמעון. יום אחד אמרו לנו במעון הילד חולה צריך לקחת אותו דחוף לבית החולים, לאותו אחד בו הוא נולד ולשם לקחו אותו. כמה ימים הוא היה שם ואחרי מספר ימים באו בערב והודיע להם שהילד נפטר. ההורים הגיעו לבית החולים וביקשו לראות את הגופה. נתנו להם שק בשר. אני לא יכולה לתאר את זה אחרת. כל זה היה בלילה כדי שלא ישימו לב מה קורה בעצם. הם חזרו הביתה ואמרו זה לא הילד שלנו. אנחנו לא יודעים מה הם נתנו לנו. כל הזמן דיברנו על זה בבית ורצינו לעשות משהו בנושא. ההורים אינם כבר בחיים ואני חייבת להוציא את זה ממני. אנחנו מאוד רוצים לדעת היכן הוא לפחות ולדעת שהוא חי. תמר היא אחותו התאומה ואולי התמונה שלה תעזור.

אני מדברת איתך ואני כולי רועדת. אני מרגישה שאני בוכה...

לאה הראל