מרסל זימי

הוריי, אינוון (שמחה) ורימון זימי, עלו לארץ מטוניס דרך צרפת. בעוד המשפחה המורחבת נשארו לגור בצרפת, הוריי שוכנעו להגיע ארצה. כאן, הם התגוררו במחנה העולים בפרדס חנה. אני הייתי הילד הבכור, נולדתי ב1950 ב"בת גלים" (רמב"ם) ואחריי נולדה אחותי מרסל, גם היא ב"בת גלים" בשנת 1951. כשהייתה בת שישה חודשים אושפזה בבית החולים "בת גלים" בחיפה ומשם לא חזרה. להוריי נמסר שהיא נפטרה ולא הראו להם לא גופה ולא מקום קבורה, לא תעודת פטירה ולא שום מסמך. ב 1952 נולדה אחותי כוכבה, אמא תמדי אמרה שהיא מאוד דומה לה.

אמא שלי הייתה נסערת מאוד והתבטאה נגד אשכנזים כל חייה כי הכריחו אותה לחזור הבייתה ולא נתנו לה להישאר עם הילדה.

לימים, בסוף שנות השישים, למדתי בסמינר למורים בבאר שבע ואמא שלי התקשרה שאבוא דחוף יש משטרה של הצבא (גרנו אז בעכו) הופכים לנו את כל הבית ומחפשים את מרסל. הם ביקשו תעודת פטירה כהוכחה ולא הייתה לנו. כמה ימים הם הטרידו אותנו שוב ושוב עד שעזבו את זה

העדנו בוועדת החקירה הממלכתית וגם משם חזרנו בידיים ריקות וללא תשובות.

נותרנו חמישה אחים- אליהו/אלי, כוכבה, אריה יצחק, שמעון ואורלי

כולנו תקווה שנצליח למצוא את מרסל יום אחד

אני באופן אישי מרגיש מחויב כי אמי לפני מותה ציוותה עליי שלא אשכח לחפש את מרסל ואביא אותה לבקר בקברה

אלי זימי

אמא שלי הייתה נסערת מאוד והתבטאה נגד אשכנזים כל חייה כי הכריחו אותה לחזור הבייתה ולא נתנו לה להישאר עם הילדה.







אמי לפני מותה ציוותה עליי שלא אשכח לחפש את מרסל ואביא אותה לבקר בקברה