ב-17.4.1954 נולד לנו בן בירושלים, ולאחר מכן ב- 17.8.1955 נולדה בת בשם אילנה. כאשר אילנה הייתה בת 11 חודשים היא חלתה בדלקת ריאות קלה, ואושפזה בבית החולים "הדסה" בירושלים, ברחוב הנביאים בבית הדגל. רק אשתי הייתה וטיפלה בכל לבדה, כי באותו הזמן אני הייתי בצבא.

כשהודיעו לי שהילדה שלי מאושפזת ביקשתי יום חופש והלכתי לבקר אותה, הילדה רק ראתה אותי וקפצה עליי מהתלהבות. לא היה רופא באזור אז שאלתי את האחות מה מצבה של בתי, אמרו לי שהמצב בסדר גמור ושעוד כמה ימים היא תשתחרר. חזרתי מעודד ורגוע לצבא.

אחרי יומיים הודיעו לי מקצין העיר שעליי לשוב הבייתה. כשהגעתי ראיתי את אשתי בוכה, אמרו לה שהילדה נפטרה ולא הראו גופה. אשתי אמרה ישר שלא מאמינה שהיא נפטרה, סיפרה שהגיע רב ואמר לה שבגלל שההורים צעירים לא צריך להתאבל, לא לקרוע בגד, לא לשבת שבעה, לא לראות את הגופה ולא לערוך הלוויה. הוא אמר שיטפל בסידור הקבורה.

לא האמנו אבל הקשבנו לדבריו, כיבדנו את זה בגלל שהיה רב מכובד. אבל אחרי שעלתה לכותרות פרשת ילדי תימן, הבנו שקרו דברים אז התחלנו לחפש. כתבנו לאילנה דיין ולא קיבלנו תשובה. כתבנו לחברה קדישא והם אמרו שכל המסמכים משנת 1956 נשרפו להם.

משרד הפנים אחרי שפניני לא רוצים לעזור לנו, הביאו לנו תעודת פטירה בלי שם האמא בכלל. אנחנו אנשים מבוגרים מבקשים כל עזרה אפשרית- אנחנו רוצים למצוא את הבת שלנו

חיים ורבקה מלול