גם זה ההיסטוריה שלנו - מתוך כתבתו של יגאל משיח בעיתון הארץ 8/12/95

יונה עומיסי עדיין גרה ביקנעם, בבית בורגני חמים, מרוכך בשטיחים, לא רחוק מהמקום שהיו פעם האוהל והצריף. באתי לשמוע סיפור אחד ומצאתי את עצמי מוקף רוחות רפאים, נעדרים, סיפורי מוות בלי קברים, כל משפחה ואבלה שלא תם. יונה הציעה להוביל אותי אל סיפורי העיירה האחרים. הלכנו באפלה, בין הווילות שבנה דור הבנים על צלע ההר, גבוה מעל העמק ועיר האוהלים של אבא ואמא, ועד שהגענו לביתה של לולאה סאלם, הנמיכו שמי החורף, ובתוגה שלפני הגשם היה משהו מתאים כל כך לסיפורי מות ילדים.

"נתחיל אצל לולאה ונמשיך הלאה", אמרה לי יונה. "כל יקנעם יצאה לחתונה, נשארו רק הזקנים, זה טוב". הלכנו בין הווילות של הבנים, האחים, הגיסים, הכלות והחמות, משפחה צפופה אחת על צלע ההר, סמוך לזיכרונות. ועד שהגענו נאספו אצל לולאה הבן והנכד לעזור בתרגום. מצאנו אותה מול הטלוויזיה, סבתא ציורית בבגדי פולקלור צבעוניים, חמושה בשלט-רחוק. "אמא, זה האיש מהעיתון", הציג אותי הבן אברהם. "בעזרת השם ימצא אותם", אומרת לולאה כאילו נעלם הבן אתמול. "מה אני אגיד לו", היא מצטדקת, "נפל עליו הגג". "לא על הילד", מסביר הבן, שגדל על סיפור האימה הזה, "הגג נפל על אבא".

וכך זה נמשך, לולאה מספרת והם מוסיפים, בלדת ליל חורף עם כל הרכיבים: סבתא, נכדים, תנור, רוח בתריסים וסיפור נורא מהעבר. שלושה ימים לפני שנעלם הבן נפל גג חדר האוכל בעין שמר. "הגברים היו באים לקחת אוכל למשפחות בצריפים", מסביר הנכד. את המתים הכניסו לחדר צדדי וכיסו אותם בסדין עד שיבואו המשפחות לחפש אותם. לולאה סאלם הגיעה למחרת. בעלה לא חזר עם האוכל לאוהל ומישהו במחנה אמר שנפל עליו הגג.

"הלכנו, אני ועוד שלוש בחורות, לחפש את הבעלים. מצאנו אותם שוכבים מתים תחת השמיכה באיזה חדר קטן ועל ידם שומר עם רובה. רציתי להרים את השמיכה והוא צועק עלי, אם את נוגעת בו אני חותך אותך לחתיכות. הרים את הרובה ודקר אותי בצלעות. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה תהרוג אותי, כלב בן כלב, איפה בעלי?' לא פחדתי. התחלנו, אני והבחורות, להרים את השמיכות מעל המתים, לצעוק ולבכות, והם תפסו אותנו וסגרו אותנו באיזה חדר כל הלילה".

"עד היום אנחנו לא מבינים את הסיפור הזה", מוסיף הנכד. "אולי פחדו שישתגעו, אולי העלימו משהו, מתחת לשמיכות, מי יודע".

הינדיה ברטי: "הוא אמר לי, הילדה שלך כבר מתה. התחלתי לצעוק כמו משוגעת, והם צעקו עלי וברחתי. היינו חמורים. חתול, תצעק עליו - יברח ויחזור. אני לא חזרתי"

למחרת, מיד אחרי ששוחררה מכלאה, רצה אל הילד, שהיה בבית התינוקות. "הילד שלך מת, אמרה לי האחות. מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי. היתה שם תימנייה אחת, עובדת ניקיון. לקחה אותי לצד ואמרה לי, הילד שלך חי. בעיניים שלי ראיתי אותו חי. הם לא ראו אותי, אבל אני ראיתי אותם, לקחו אותו במגן-דוד לפרדס חנה".

לא הלכת למשטרה, למי שממונה על המחנה? לא התלוננת?

"התלוננתי במחנה. צעקתי, ביקשתי. לא ידעתי על מי לבכות קודם, על הבעל או על הילד. חיכיתי ובכיתי והילד לא חזר".

"קשה לנו להבין את זה", מתערב הבן. "אבל תחשוב, תימנייה משם, מוכה, מבוהלת, בעלה רק נהרג, כלאו אותה, ובתוך כל זה נעלם הילד. תחשוב על ההלם. רק הגיעו מהמדבר, מאמינים ומבוהלים, רועדים מכל בעל סמכות".

סיפרתם את הסיפור הזה לוועדה? זומנתם?

"לא הזמינו אותנו".

ולא פניתם מיוזמתכם?

"בשביל מה, את האח שלי הרי הם לא ימצאו".

"לפעמים אני רואה סרטי שואה", מספר לי שלמה גהסי בביתו, יותר מאוחר באותו לילה. "אני רואה איך הנאצים האלה, ימח שמם, התייחסו ליהודים. ככה התנהגו אלינו אז, זו היתה האווירה, ככה הרגשנו, כמו יהודים אצל הגרמנים. ביום הזיכרון בצפירה אני קם ועומד, אבל איפה הצפירה לשואה שלנו, לזכר מכת הבכורות של התימנים. יוסלה שוחמכר נעלם — כל המדינה חיפשה אותו. את ילדי התימנים לא חיפשו ולא מצאו".