הוריי מסעודה ועמרם חמדי עלו בשנת 1949. הגיעו לחאשד עם הבת הבכורה אורה והבן השני שלום. אמי הייתה בהריון בחאשד וילדה שם בת שנפטרה, אמא ראתה אותה בעיניים שלה ולכן אנחנו בטוחים שהיא נפטרה. לאחר מכן נכנסה שוב להריון וילדה בת בשם ציונה איתה הם הגיעו לארץ.

ההורים ושלושת ילדיהם הגיעו למחנה עין שמר. הילדה ציונה הייתה בהירה מאוד כמו אמי, יפייפיה ובריאה מאוד. אמא הייתה מדברת רבות עליה, איך הייתה הולכת לבקר אותה ולהניק גם השכם בבוקר. בוקר אחד היא מגיעה כהרגלה ורואה בבית התינוקות מיטה ריקה ונמסר לה שהתינוקת נלקחה לאשפוז בבי"ח רמב"ם. אחרי מספר ימים נאמר לה שהבת נפטרה וזהו. אמי הייתה תמימה, כל הדור ההוא של התימנים שעלו היו תמימים. ציונה שם הבת מאוד מסמל את אהבת ארץ הקודש. כך הם כינו את המדינה, ארץ הקודש.

כשפיזרו את המשפחה מעין שמר, שלחו אותנו לפרדייה, שהפך להיות בהמשך קיבוץ פרוד. כל החורשה שם ננטעה על ידי תימנים.

אני נולדתי בשם ציונה, על שם אחותי ציונה. בגיל 16-17 כשהתחלנו להבין שהאחות חיה החלטתי להחליף את שמי לרונית. מאוחר יותר בגיל 29 גם החלפתי רשמית בתעודת הזהות.

לאורך הילדות שלי עוד אני זוכרת את המסמכים, תעודות עולה ופנקסי חלוקת מזון, אני לא אשכח איך המטבח עלה באש ואיתו המסמכים שהיו בבית. נצרבה בתודעתי תעודת העולה ובה נרשמה הילדה ציונה, נולדה ב 1948 ובהמשך השורה נכתב נפטרה. אני נולדתי אחריה ושוב כתוב ציונה עם תאריך הלידה שלי 23.04.1952.

אחריי נולדו עוד שני אחים נוספים: מאיר ורוני.

כשהייתי בערך בת 13, קיבלנו צו גיוס עם השם ציונה וחשבו שרוצים לגייס אותי. אבי עליו השלום נסע איתי ללשכת הגיוס בחיפה, אני זוכרת את כל היום הזה. זה עשה לי טראומה ושלא אשכח אותה. אני זוכרת שאבא שלי רצה להוכיח להם שאני קטנה, הייתי אז בתחילת כיתה ח'. כשהודעתי על כך למורה שלי דאז, הרב צבי רוזברג, כל הכיתה שמעה וצחקה עליי. אני זוכרת במדויק כל פרט. הגענו ללשכת הגיוס ואבא שאל את הפקידה שם במבטא תימני "מה אתם רוצים מהילדה? היא רק בת 13". אני זוכרת שאמרתי לה שזו בכלל לא תעודת הזהות שלי. היא חטפה את המסמך של צו הגיוס, הגיבה מהר מאוד וחזרה תוך דקות ספורות. "כן, זו טעות, אתם יכולים לחזור הבייתה".

גדלנו ולא ידענו, לא הייתה לנו מודעות מספקת לעניין, אבל אמא חזרה על זה שוב ושוב. מספרת על הבת ציונה.

אבי נפטר לפני 18 שנים ואמי לפני 17 שנים. הם היו קשורים בלב ובנפש ונפטרו זה אחר זה בהפרש של תשעה חודשים.

אנחנו מאמינים ויודעים שציונה בחיים ורוצים לדעת מה עלה בגורלה.

רונית חמדי