שמי חממה, בעברית יונה, בעלי ז"ל היה סליימן (שלמה). שם משפחתנו מוסא, לעיתים מעוברת למשה. הגענו לארץ מתימן ב1949, והגענו למעברת עין שמר. הייתי בת תשע-עשר. אני זוכרת שם סיפור שניסו לחטוף את אחי שהיה בבית התינוקות. לאחר מכן הגענו למושב תנובות, ליד פרדסיה. התחתנתי מוקדם בגיל 16 ובגיל 17 כבר ילדתי את הבת הראשונה אביגיל. בשנת 1958, ילדתי את התינוקת השנייה יעל. ילדתי בבית, הלידה עברה בסדר גמור אבל היה נוהל מחייב לקחת את התינוקות לבדיקה או רישום בבית החולים, גם אם הם נולדו בבית. אז הלכתי לבית החולים בחדרה, שם לקחו את הילדה ואחר כך, אחרי שלושה ימים, מסרו לי שהיא נפטרה. היינו תמימים וצעירים מאוד, האמנו כשאמרו, למרות שלא ראינו תעודות, ביקשנו לראות גופה אבל צעקו עלינו שאם לא נלך יביאו לנו משטרה. אבא של בעלי צעק עליו שלא הביא גופה כי חייבים לקבור. אבל מה נעשה? אמרו שיביאו לנו משטרה.

אני לא יודעת מה עלה בגורלה, אולי יש לה חיים טובים, אולי חיים קשים, אני רק רוצה לראות אותה. אני מרגישה שהיא חיה.

חממה מוסא - יונה משה

בהמשך הצילום, הרצל משה הבן, מספר כי אמא מבשלת בשישי בכל פעם מנה אחת אקסטרה, נוספת עבור הסיכוי הקטן שאולי היא תשוב ותופיע.