שמי שרה עדוי, עליתי ארצה עם בעלי, זכריה עדוי מתימן לפני קום המדינה. הגענו מצנעא למחנה חאשד ומשם יצאנו בשנת 1942 במשאיות לאונייה שחיכתה לנו של הסוכנות. ירדנו בתעלת סואץ ומשם נלקחו ברכבת למחנה עתלית.

אחרי מחנה עתלית הביאו אותנו להרצליה, לאזור המרכז מה שהיום נמצא בו מגן דוד אדום. שם נתנו לנו ולעולים נוספים מתימן טוריה, אוהל ושטח קוצים. עם מה שהיה, ולא היה הרבה, הסתדרנו.

את הבת הראשונה ילדתי באוהל בעזרת חברה שגרה בסמיכות לנו. היא סייעה לי בלידה והכל עבר בסדר. שנה וחצי לאחר לאחר הלידה של מזל הבכורה, נולד לי בן. הייתה מגיעה מדריכה-מפקחת בשם טובה, אולי הייתה עובדת סוציאלית. אנחנו כבר היינו בסדר אחרי הלידה, עשינו ברית ונתנו לו את השם עזריאל.

טובה הגיעה ואמרה שצריך לקחת את הילד להדסה בתל אביב שיבדקו, לא יודעת. חשבתי שזה בגלל הברית אולי היא רוצה לבדוק שהכל בסדר. לקחה אותו ועד היום לא החזירה. אני מחכה ומחכה, אין לנו טלפון ואין איך להגיע לשם, אין כסף ואין כלום. בסוף הצלחנו אחרי כמה ימים להגיע ואמרו לנו שהילד מת. זהו. בלי כלום.

עברו מעל שבעים שנים ואני זוכרת את זה ומקווה לדעת מה עלה בגורלו.