עדותה של חנה צוויגל, בתם של דבורה ואברהם:
הוריי, דבורה ואברהם צוויגל, עלו לארץ לאחר ששרדו את זוועות השואה. אבי ניצול אושוויץ בירקנאו, איבד את כל משפחתו. אימי ניצולת מחנה ברגן בלזן. הכירו במחנה עקורים בגרמניה אחרי המלחמה ונישאו בדצמבר 1946. בשנת 1950 עלו ארצה ביחד איתי, אני הבת הבכורה שלהם, והתיישבו בכפר סבא חסרי כל. חסרי שפה, חסרי משפחה ואמצעים, ושבורים פיזית ונפשית מזוועות השואה. באפריל 1951, כשאני הייתי בערך בגיל שנה וחצי, אמי ילדה בן בבית חולים מאיר בכפר סבא. המשפחה מעידה כי הוא היה ילד בריא ויפה. אמא הניקה אותו במשך יומיים-שלושה. לאחר מכן לא הביאו לה את התינוק להנקה, כששאלה לפשר העניין, אמרו לה שהתינוק מת. כשאבי הגיע לבית החולים ביחד עם דודתי, אחותה של אמא (השורדת היחידה מהמשפחה) וגם הם שמעו שהילד מת, אבא שלי מיד ביקש לראות את הגופה. אמר שאין דבר כזה שהוא מת כשהוא היה בריא לחלוטין, ואם הוא מת אז הוא דורש לראות את הגופה שלו. אמרו לו שאין גופה ושהעבירו אותה לפתח תקווה וכבר קברו אותו שם. לא נתנו להם תעודת לידה, לא תעודת פטירה ולא תעודת קבורה.
במהלך השנים לא דיברו בבית על הטרגדיה הזאת, שמעתי על כך רק מדודה שלי, אחותה של אמא. ההורים שלי היו שבורים לגמרי וסבלו מסיוטים. כל חייהם לוו בכאב האובדן הקשה הזה. אני זוכרת שאמא הייתה מתעוררת בלילות עם זעקות שבר. הייתה נוסעת לירושלים לקבל טיפולים פסיכולוגיים כי הייתה כבר בהתמוטטות. אחרי אחי שנעלם, נולדה לי אחות נוספת. כעת נותרנו רק שתינו.
כשבגרתי מעט וניגשתי לאבי לשאול שאלות על אחי שנעלם, אבא אמר לי: "שלא תעזי לפתוח את זה איתנו כי אנחנו לא נחזיק מעמד. אנחנו נתמוטט." ההורים שלי לא זכו לצדק בחייהם. אבא נפטר בשנת 1997 ואמא נפטרה לפני שש שנים. כל חייהם היו עם כאב עצום ולא האמינו איך יהודים בארץ ישראל עושים ליהודים ניצולי שואה כזה פשע.
מהרגע שבגרתי והבנתי שאחי נחטף, אני מחפשת קצה חוט בכל דרך אפשרית. לפני כמה שנים נתתי דגימת DNA. הצלחתי בעקבות זאת לאתר קרובי משפחה אבודים של הוריי מאירופה ומארה"ב, ואני מייחלת ומתפללת לרגע הזה שיהיה קצה חוט מאח שלי. לצערי, אחותי הצעירה לא מעורבת איתי בתהליך החיפוש.
ניסיתי לקבל פרטים מכל מקור מידע אפשרי, אך ללא הצלחה.
הבן שלי רופא ועובד בבית חולים מאיר בכפר סבא. גם לו אין שם גישה לארכיון. טוענים שהוא אבד או משהו כזה. לא מאפשרים גישה בשום אופן.
באמצעות מידע שקיבלתי מדודה שלי, אחותה של אמא, שאמרה לי שאחי נולד באפריל 1951 ושהייתה עם אמא יולדת נוספת שהכירו אותה שילדה בערך יום-יומיים אחריה, אנחנו יודעים שאחי נולד בין ה 24-26 באפריל 1951. ניסיתי שנים לאתר את הילד הזה שנולד בסמיכות לאחי, בסוף הצלחתי להגיע לאמא שלו והיא אמרה לי שהוא נפטר מסרטן לפני כמה שנים. דיברתי עם אשתו. סיפרתי לה מדוע חיפשתי אותו. כל קצה של חוט שיש אני מנסה ללכת בעקבותיו, אבל אני במבוי סתום ואני מרגישה שזה עוצר אותי.
המדינה עשתה פשע נוראי והטיוח והחיסיון הזה שהיא מטילה כל כך הרבה שנים זה מבחינתי "הרצחת וגם ירשת?" נולד לנו ילד והוא אפילו לא קיבל תעודת לידה כדי שיוכלו לחטוף אותו ולהבריח אותו. מי שם אותם ובאיזו זכות הם לקחו ילדים מההורים שלהם? הם אלוהים שיחליטו מי ראוי להיות הורה ומי לא? אלפי ילדים נעלמו, אלפי משפחות מעידות על אותו דפוס בדיוק אז כולם שקרנים? איך יכולים להגיד עלינו שקרנים כשמדובר בכזה סדר גודל של היעלמויות?
אני לא מחפשת פיצויים כספיים ולא מחפשת אשמים. אני רוצה לדעת את האמת. איפה אח שלי? מה קרה איתו? אני רק רוצה את סגירת המעגל הזו כי הכאב הזה בלתי נסבל.
הורי היו שבורים. שבר נוסף על אבדן משפחותיהם בשואה. כמובן לא שיערו שעשו כלפיהם פשע כזה.רק שמעו: את עוד צעירה תלדי אחרים...