בתאריך 8.12.1950 אמי,סעדה מנוס, ילדה תאומים כנראה זהים לאחר הריון תקין, ובלידה תקינה בבית. לאחר הלידה מדריך המעברה בשם משה (חבר באגודת הפועל המזרחי ) התעקש כי עליה להתפנות לבית החולים הסקוטי בטבריה. בבית החולים הובאו התאומים לאמי להנקה ראשונה ונראו בריאים וחיוניים.
להנקה השנייה והשלישית הובא רק תאום אחד בטענה שהתאום השני חולה.
כאשר הגיע מסעוד מנוס, אבא שלי, אבי התאומים לבית החולים , נאמר לו שהתאום "חולה "
ביום השלישי עדיין לא הובא התאום להנקה, האחות הזהירה את מסעוד, כי רוצים לקחת את הילד והדגישה כי אינו חולה ושלא יאמינו לנאמר להם.
אבא היה נסער ודרש לראות את הילד. נאמר לו כי התינוק הועבר לבית החולים בחיפה (ככל הנראה רמב"ם). עם הגיעו לשם נאמר לו כי התאום נפטר ונקבר בעפולה.
לא נמסרו סיבת פטירה/ תעודת פטירה /הוכחה למותו /מיקום קבורה מדויק של התאום.
אבי נסע לבית העלמין בעפולה אך לא מצא קבר.
אבלים וחפויי ראש חזרו מסעוד וסעדה לביתם אשר במעברת פרוד (פרדייה) וכל אשר בידם הוא תעודת לידה של התאום הנעדר על שם זכריה (יתכן כי מדובר בשימוש המילה "זכר" ) מנוס.
לאחר הלידה הגיע לביתם "אדון גורדון" מנהל העבודה של מסעוד, ובידו מתנה: ציוד ראשוני לתאום שנותר.
פעולה נדיבה זו הייתה חריגה ולא נעשתה על ידו בעבר. שכנים סיפרו כי מזה מספר ימים נשמע קול בכי תינוק מביתו של אדון גורדון, שהיה ניצול שואה נשוי וללא ילדים.
יש שטענו שאף ראו את התינוק וכי הוא דומה דמיון רב לתאום הנותר בבית משפחת מנוס. לאחר שהחלו הרינונים בנושא , עזבו אדון גורדון ורעייתו את המעברה ולא נודעו עקבותיהם.
מסעוד וסעדה מנוס נותרו עם תאום אחד וללא תשובות ומידע לגבי התאום הנעדר- אשר בבדיקה מול משרד הפנים לפי ת.ז שמו דוד מנוס.
אני ואחיי לא נואשנו מלמצוא אותו ואנחנו מחפשים אותו עד היום.

תמי אוחיון