אברהם עובדיה נולד בשגאדרה שבתימן בשנת 1910. הגיע לארץ לבדו ב- 1926 והתגורר בירושלים, עד שעבר ב- 1952 לקריית טבעון. פועל בניין במקצועו, פעיל בהסתדרות, שהיה מעורב בקליטת עולי תימן. ב- 1985 פרסם את זכרונותיו תחת הכותרת "נתיבות תימן וציון", ומסר עדות ב- 1996 לוועדת החקירה הממלכתית.

מתוך עדותו לוועדת החקירה הממלכתית (הושמטו מספרי הסעיפים שהיו בעדות):
"עם גבור העלייה בתחילת 1949, באו אלי שאסכים לרדת לראש העין, אל מחנות עולי תימן, לעבוד בקליטת העליה. אני גם דובר ערבית תימנית.
בהגיעי לראש העין למחנה א' ומייד נעשה לי חושך בעיניים ממה שראיתי ושמעתי בדבר הסבל של התימנים שם. אני הגעתי לשם כאשר החטיפות של הילדים היו בעיצומן. ההורים כל הזמן בכו אצלי כי חטפו להם ילדים. לא ידעתי מה לעשות.
הכרתי את גיורא יוספטל ואת דוד בן-גוריון עוד קודם ב"הגנה" וכל שבועיים היינו נפגשים בביתו של יצחק בן-צבי. כתבתי לגיורא מכתב על חטיפת הילדים ולא ענה לי. אני חושב שהמכתב לא הגיע אליו. כתבתי לו על החטיפות ועל האנשים (ההורים) שבורים ושזה דבר שהיה בכל מקום, בעתלית, בעין שמר, פרדס חנה ולא רק ראש-העין, וכתבתי לו איך זה ייתכן, וכי באתי להכרה שזה עושה קבוצה שלמה והכל מתוכנן. [מתקן מאוחר יותר בעדות שהמכתב נכתב כשכבר היה מנהל ראש העין ג'].

עבדתי אז בראש העין א'. היה לי מנהל מחנה – דוד חן (ג'מיל) והיה גם במחנה מנהל נוסף "בולגרי" שלא זוכר את שמו. ג'מיל נימצא שנים רבות באמריקה, היה איש מנוול [תיקון בכתב יד – "לא ישר" עם חתימת עובדיה]. אמרתי לו איך הוא מרשה שיחטפו כך ילדים והוא רק חייך וצחק.
הלכתי למחנה ב' למנהל יוסף בדיחי ז"ל. תגובתו לכך היתה "זה טוב שכך עושים, את מי שלוקחים יהיו לו חיים טובים וילמדו ויהיו רופא, עו"ד, וכו'." לא אשכח דברים אלה לעולם. ראיתי שכולם מנוולים, קמתי ועזבתי את המחנה.
צריך לאתר דרך הארכיונים את אלה שהיו שם כעובדים של הסוכנות וכרופאים, אחיות, נהגים. קשה היום לאתרם כי רבים הזדקנו או נפטרו וכן שמעתי אומרים שבסוכנות אומרים שהארכיון של מח' הקליטה נישרף, נעלם. חשוב מאד לאתרם בועדת החקירה.
עשרות הורים היו באים אלי לבכות אצלי על שחטפו להם ילד. גם בגלל כל הדבר הזה, הבכי והצרות עם הילדים עזבתי את המחנה, לאחר שהייתי במחנה ראש העין כשנה. לא יכולתי לקבל את זה שילדים נחטפים ככה ולא עושים כלום.
החטיפות היו במחנה א' וב'. אח"כ הציעו לי לנהל את מחנה ג' שהוקם בינתיים יותר מאוחר בראש העין ואז גייסתי לי צוות עובדים טוב שאפשר לסמוך עליו כעל עצמי והוריתי לא לשחרר אף נהג עד שלא אוודא עם ההורים שלא לקחו וחטפו להם איזה ילד.
בשל החטיפות היו צרות גדולות ומשטרה במחנות א' וב'. אצלי במחנה ג' לא היו צרות כאלה ולא משטרה."
"הכל שמור וחרוט בזכרוני היטב היטב לרבות הנושא של חטיפת הילדים בשל עוצמת האירועים שהשפיעו עלי קשה מאוד ואינם נותנים לי מנוח עד היום. "
"זה היה פשע מאורגן קשור עם רופאים ואחיות ונהגים וכל פיקח שיכול לעשות את זה. זה, כמו שאמרתי, היה גם בעתלית וגם בפרדס-חנה. קראתי את מה שכתב יגאל משיח בעיתון וזה אמת".

מתוך הספר "נתיבות תימן וציון" (עמ' 170-171):
"באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים רבים, בני שנה ובני שישה חדשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם "חולים" ושעלולים למות. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים "טובי לב" הדואגים לבריאות ילדיהם מסרו אותם מתוך אימון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר. כנופיה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האוירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן דוד אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: איה בני? איה בתי? היו שהיתה זו לידתן הראשונה ולא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: איך יכול להיות שיהודים [חוטפים] ילדי יהודים?
לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן דוד אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים שייצגו את העדה כביכול לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.
לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה. עוד טרם ירדו מהמכוניות שאלנו אם ילדיהם אתם, עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה, וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג."


עדות אברהם עובדיה בוועדת החקירה הממלכתית:
https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b07170680adca68