בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ובעיקר בשנות החמישים נעלמו אלפי תינוקות ופעוטות ממשפחותיהם - משפחות עולים שהגיעו ארצה ושוכנו במעברות ובמחנות קליטה. כשני שליש מהילדים היו ממשפחות עולים מתימן. על פי הערכות מקלות, באותן שנים נעלם כל ילד שמיני מקרב המשפחות התימניות. השליש הנותר של הילדים היו ילדים ממשפחות מזרחיות אחרות - טוניסאיות, מרוקאיות, טריפולטאיות, עיראקיות ועוד - ומקצתם ילדים למשפחות שעלו ממדינות הבלקן. אלפי עדויות של הורים מלמדים על שיטה דומה: ההורים נדרשו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים בתואנה כי שם "יקבלו טיפול הולם יותר". לעיתים נלקחו הילדים בכוח על ידי עובדות סוציאליות או אחיות, הועלו לאמבולנסים והועברו בכפייה למוסדות אלה. ההורים לא הורשו להישאר בקירבת הילדים ונדרשו לשוב לביתם ולחזור רק על מנת להניק את הפעוטות. לאחר מספר ימים נמסר להורים כי ילדם מת. ההורים מעולם לא ראו את גופת ילדם ולא אפשרו להם להביא את ילדם לקבורה. ברבים מהמקרים לא קיבלו ההורים תעודת פטירה או שקיבלו אותה לאחר זמן רב ובדיעבד. עשרות בודדות של ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שאלה הקימו קול מחאה רמה, אך לגבי רוב הילדים לא נודע מה עלה בגורלם. פניות רבות לגורמי חוק, למשרדי ממשלה ופקידים שונים העלו חרס. הילדים לא אותרו והוכחה על מותם לא הומצאה, אדרבא: חלקם נמצאו שנים רבות אחר כך בחיק משפחות אחרות.

הפרשה התעוררה שוב לאחר מספר שנים, כשמרבית המשפחות קיבלו צווי גיוס לצה"ל על שמם של הילדים שהוגדרו "מתים". לאורך השנים, ורק לאחר ביקורת ציבורית עזה, נערכו בדיקות רשמיות מטעם המדינה. הראשונה היתה ועדה בין משרדית משותפת למשרד המשפטים ולמשטרה, שפעלה בין השנים 1967-1968 (ועדת בהלול מינקובסקי). ועדת שלגי, שהוגדרה כ"ועדת בדיקה" ופעלה בשנים 1988-1984 היתה הועדה השניה. רק בסוף שנות התשעים, לאחר מחאתו של הרב עוזי משולם ז"ל, קמה "ועדת חקירה ממלכתית" שפירסמה את מסקנותיה בשנת 2001. מאוחר יותר הוטל חיסיון על חומרי הוועדה עד לשנת 2066. כל הוועדות הגיעו למסקנה שמרבית התינוקות נפטרו, ולגבי עשרות תינוקות לא ידוע מה עלה בגורלם. העובדה שחומרי החקירה החשובים נותרו חסויים וסגורים לשבעים שנה מעוררת תחושה קשה.

האופן שבו ביטלה ועדת החקירה את פרשת ההיעלמות של הילדים מעורר טירדה רבה. הועדה מצאה לנכון לציין שבאותן שנים נוהלו הרישומים השונים שלא כשורה ובאי סדר בולט, כך היא פטרה רישומים בהם מתועד שתינוקות לא נפטרו, ובאותו זמן ממש הסתמכה הועדה על רשימות פטירה של תינוקות שנכתבו בדיעבד ולאחר מעשה, וקיבלה רישומים אלה כתיעוד אמין ומקובל. הועדה לא מצאה לנכון לחקור את השמדתם של שני ארכיונים חשובים הנוגעים לפרשה, שהושמדו בסמוך לזמן פעילות הועדה, והסתפקה בהסבר כי הארכיונים הושמדו "בטעות". יתרה מכך, הועדה התמקדה בבדיקת הטענה בדבר "חטיפה ממסדית", אולם לא לקחה בחשבון כי יתכן מאוד שהיעלמות הילדים היתה תופעה שנוהלה בערוצים מקבילים, בחסות העלמת עין ואדישות ממסדית, ולאו דווקא מתוך הוראה או כוונה ממסדית מפורשת (עוד על מסקנות ועדת החקירה, במאמרו של פרופ' בועז סנג'רו).

המאומצים ותיקי אימוץ חסרים

במרוץ השנים אנחנו מתוודעים לעוד ועוד סיפורים על ילדים שנעלמו, וגם על מבוגרים שגילו כי הם מאומצים, ומנסים לאתר את הוריהם הביולוגיים. המאומצים מספרים על חוויה דומה - מצד אחד רצון לגלות מי הם הוריהם האמיתיים, מצד שני, קושי רב להתעמת עם הוריהם המאמצים, שמפרשים את הצעד ככפיות טובה וחוסר אמון. גם כאלה שמצליחים להתגבר על הקושי, מספרים שלמעשה לא ניתן לאתר את המשפחה הביולוגית - תיקי האימוץ אינם קיימים, או קיימים אך מכילים רישום חלקי מאוד, שלא מאפשר לאתר את המשפחה הביולוגית. משפחות שמבקשות לאתר את הילדים שנעלמו נתקלות בקשיים דומים: אי קיומם של מסמכים, רישומים חלקיים, חתימות מזוייפות ונהלים שחוסמים בפניהם גישה למידע (בעיקר במשרד הפנים). גם במקרים שהורים הצליחו לאתר את ילדם, הם אינם יכולים לכפות את הגילוי על הילד, מטעמים חוקיים ורגשיים כאחד. הטרגדיה של המשפחות והמאומצים היא טרגדיה כפולה ומכופלת - הורים רבים שילדם נלקח מהם, שנפטרו בשנים האחרונות מבלי שנודע להם מה עלה בגורלו, ילדים שנותקו מהוריהם וממשפחתם, רבים מהם נאלצו לעבור במוסדות ובבתי יתומים מתוך אמונה שנזנחו בילדותם על ידי הוריהם, ואחים וקהילות שלמות שגדלו בצל הטרגדיה הזו. המשפחות ממשיכות לשאת את כאב הפרשה גם בימים אלה - כאשר ההכחשה וההסתרה מונעות מהם לגלות מה עלה בגורל יקיריהם, למצוא מעט נחמה בחשיפת מה שאירע, ואולי אף להתאחד עם ילדיהם ואחיהם שנעלמו. (על המאומצים אפשר לקרוא בהרחבה בתחקיר של שלומי חתוכה).

פרשות דומות בעולם

פרשות דומות מהעולם המערבי של הוצאת תינוקות וילדים מרשות הוריהם, ומסירתם למשפחות מאמצות "ראויות יותר" או למוסדות, נחשפות בשנים האחרונות. בקנדה, באוסטרליה ובשוויץ הוצאו ילדים ממשפחות שהשתייכו לקבוצות אתניות שנתפסו כ"נחשלות" ונמסרו לאימוץ או הועברו למוסדות, כחלק ממדיניות "הטמעה" שנועדה לחנך מחדש את אותן קבוצות ולחסל את קיומן התרבותי והרוחני. באירלנד אולצו נשים צעירות שילדו מחוץ לנישואין למסור את ילדיהם לאימוץ כפוי על ידי מוסדות הכנסיה הקתולית ובחסות המדינה. בצרפת הוצאו כ-1500 ילדים ופעוטות ממשפחותיהם שבקולוניה ראוניון ונשלחו לצרפת, מתוך מצג שווא ששם יזכו לחינוך ורווחה, בפועל שימשו ככוח אדם זול, סבלו מהתעללות נפשית, פיזית ומינית, ונותקו לחלוטין ממשפחותיהם. בארגנטינה נחטפו מאות תינוקות של הורים מתנגדי משטר בזמן הדיקטטורה הצבאית 1976-1983. בספרד נחטפו בסמוך ללידתם אלפי תינוקות ונמכרו לאימוץ, לאחר שלהורים נמסר שילדם מת. בחטיפה שנעשתה מתוך בצע כסף היו מעורבים אחיות, רופאים, בתי חולים פרטיים ונזירות. בהרבה מהמקרים, חשיפת הפרשות גררה הד תקשורתי ולחץ ציבורי רב שהובילו לבסוף להליכים של בירור, הכרה ולקיחת אחריות על ידי המדינה.

בפרשות המוזכרות מתקיימים זה לצד זה הגורמים שמאפשרים את המעשים - גזענות וגישה פטרונית המאמינה שיש הורים ומשפחות הראויות יותר לגדל ילדים, ולעומתן - משפחות שאינן ראויים לגדל את ילדיהם, בני אדם "נחותים" שמותר ואף רצוי לקחת מהם את ילדיהם. משפחות מהקבוצות ה"לא נכונות", משפחות עניות, משפחות ממעמד חברתי נמוך, אמהות חד הוריות או משפחות בעלות תרבות שונה או השקפה פוליטית שונה - כל אלה נתפסות כקבוצות שאינן יכולות ואינן ראויות לגדל את ילדיהם. את הפרשות האלה, בדומה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, ניתן למסגר תחת הכותרת - "פשעי גזענות ופטרונות".

דרישות ומטרות

  • הכרה רשמית בפרשת היעלמות הילדים - תינוקות ופעוטות נלקחו מהוריהם במירמה ובכפייה. הילדים נמסרו לאימוץ, לעיתים נמכרו תמורת כסף, לעיתים הועברו לבתי יתומים, כל זאת ללא ידיעת הוריהם או קבלת אישור מהם.

  • הכרה רשמית ברקע הגזעני של הפרשה - המעשים התאפשרו על רקע תפיסה גזענית ומפלה של משפחות העולים, בעיקר עולים מהמזרח, ככאלה שאינן כשירות ואינן ראויות לגדל את ילדיהם.

  • הכנסת פרשת ילדי תימן המזרח והבלקן לתכניות הלימוד בבתי הספר התיכוניים.

  • שקיפות ציבורית מלאה בכל נוגע לחומרים הקשורים לפרשה.

  • הקמת מאגר DNA למשפחות ולמאומצים על מנת להקל את המאמצים לאיחוד משפחות.



אנחנו רואים מספר מטרות בהעלאה מחדש של הפרשה לדיון ציבורי:

  • הענקת מקום למשפחות ולסיפוריהן, לכאב ולסבל העצום שהיה מנת חלקם וממשיך להיות מוכחש על ידי החברה הישראלית. גם היום היחס למשפחות הוא כאל "הוזות הזיות", לעיתים אף מואשמים ההורים בנטישת ילדיהם. המשפחות, שאיבדו תקווה שהפרשה תטופל באופן ראוי והולם על ידי הממסד, המשיכו לשאת את הפצע הפתוח מבלי שיכלו לדבר בצורה לגיטימית על הטרגדיה שפקדה אותן. לכן, המטרה הראשונה והעיקרית של ערבי המודעות היא "ריפוי קהילתי" - לא לחכות להכרה ממסדית אלא לפעול מתוך הקהילה ולמען הקהילה על מנת להקל ולו במעט על הסבל של המשפחות.
  • מימוש צוואת ההורים - רבים מההורים שילדיהם נעלמו והמשיכו לחפש אותם, השאירו לנו צוואה - "אנחנו רוצים שילדינו ידעו שלא נטשנו אותם". ידיעה זו חשובה לא רק למשפחות אלא גם לילדים המאומצים שגדלו בתחושת נטישה קשה.
  • הפעלת לחץ ציבורי שמטרתו פתיחת הארכיונים הסגורים בפני הציבור. אנו דורשים לאפשר לכל משפחה ולכל דורש לפתוח את התיקים הרלוונטיים על מנת להבין מה עלה בגורל ילדיהם שנעלמו, וכן נגישות מלאה לעדויות של הגורמים השונים הנוגעים בפרשה שניתנו בועדת החקירה.
  • על החברה הישראלית להכיר בפרשה כפשע פטרונות חמור, הוצאת ילדים ממשפחותיהם בכפייה ובמצג שווא מוגדרת על ידי האו"ם כג'נוסייד. על החברה הישראלית ללמוד מפרשה זו על הסכנה הטמונה בגישות גזעניות ופטרוניות, ולעשות חשבון נפש נוקב הנוגע לעבר ולהווה של החברה הישראלית.

נעמה קטיעי על פרשת הילדים החטופים (מתוך סדרת האינטרנט "נביאים")

ערב המודעות שנערך ביוני 2015 יחד עם מכון "שחרית"