בשנת 1949, עלו סבי וסבתי, יהודה ושושנה - שמעה כהן מתימן לארץ ישראל, אז זוג עם ילד אחד. בהמשך נולדו להם בארץ שתי בנות נוספות. אחת מהן היא אימי.
בקיץ 1956 סבתי הגיעה ל"בית רבקה" בפתח תקווה, שהיה בית חולים ליולדות, בחודש התשיעי להריונה. בלידה ספונטנית היא ילדה, להפתעת כל המשפחה, זוג תאומים זהים, בנים.
התינוקות נולדו ללא שום מצוקה פיזית, שניהם בכו מיד לאחר הלידה והיו במשקל 2 קילו בערך.
סבתי הייתה בת 2
6 בלידתם ולה כבר שלושה ילדים בגילאי: 7, 5 ו-4.
בבית החולים שמו את שני התינוקות באינקובטור אחד וכאשר סבתי רצתה לראותם, מנעו זאת ממנה בתואנה שאסור לה להיכנס למחלקת התינוקות, אף שהתעקשה מאוד לראותם.

יום לפני שחרורה, נכנסה לחדרה אחת מצוות העובדים בבית החולים ותחקרה אותה לגבי מצבה המשפחתי והכלכלי של סבתי.
ביום שהייתה אמורה לצאת הביתה יחד עם התינוקות, הודיעו לה שלא תוכל לקחת את הילדים מפני שהם קטנים ועדיין צריכים טיפול. הוסיפו ואמרו שמכיוון שישנה צפיפות בבית חולים זה ואין תנאים טובים לטפל בתינוקות, הם יועברו לבית חולים "העמק" בעפולה, ושם יקבלו טיפול טוב יותר. בית החולים הבטיח שכאשר התאומים יעלו במשקל, סבי וסבתי יקבלו מכתב שהם יכולים לבוא ולקחת את התאומים בחזרה. סבתי שאלה אותם לפשר המרחק שאותו יעברו התינוקות, והתשובה היחידה שניתנה לה היא שהתנאים שם יותר טובים.

כך, סבי וסבתי התמימים, חזרו בידיים ריקות הביתה, לא בלי לשלם על האמבולנס שיסיע את התאומים לבית החולים בעפולה. יש לציין, שסבי וסבתי לא נסעו לבקר אותם בעפולה, מכיוון שהתגוררו ברמת גן ומסיבה כלכלית לא היה באפשרותם לנסוע. דבר שנראה היום כמצחיק ומגוחך, אך מצבם הכלכלי היה אכן דחוק וקשה. הם סבלו בציפייה למכתב שלא הגיע וסבתי אישה צעירה לאחר לידה, ללא התאומים, שרק ילדה ומטפלת בעוד 3 ילדים.

כעבור כ-שבועיים הגיע מברק עבור המשפחה, בו קראה סבתי שנפטר אחד התינוקות. יום למחרת הגיע מברק נוסף בו נאמר שנפטר התינוק השני. סבתא כמעט ואיבדה את שפיותה קראה לסבי שייסע תיכף ומיד לעפולה כדי לראות את התינוקות.

סבי הגיע לבית החולים בעפולה וביקש לראות את בניו. רופא הובילו לחדר מתים, אך בכניסה לחדר, סבי נרתע לאחור משום שהינו כהן ואינו יכול להיות קרוב למתים. הרופא הרגיעו ואמר לו כי יראה לו את התאומים מרחוק, בעוד סבי יעמוד מחוץ לחדר.
סבי סיפר שאותו רופא פתח את חדר הקירור והוציא שתי חבילות עטופות סמרטוטים ואמר לו שהתינוקות נמצאים בפנים. סבי לא ראה אף תינוק. הרופא "הרגיע" את סבי ואמר לו, שמכיוון שהוא אדם דתי, הוא מבטיח לו שבית החולים 'יעשה ברית מילה לתינוקות לפני קבירתם'.

סבי חזר הביתה בלב שבור.
סבי וסבתי לכאורה האמינו לסיפור, משום שהיו אנשים תמימים וישרים, אך סבתי מעולם לא השלימה עם מות בניה. לא הבינה, כיצד תינוקות שנולדים בלידה קלה, תוך 5 דקות, נפטרים לאחר כ-3 שבועות.
סבתי לא קיבלה תעודות לידה, לא תעודות פטירה ולא אף מסמך שמאשר שאי פעם היא ילדה תאומים בנים. העדות היחידה היא בני המשפחה שמכירים ויודעים את הסיפור לפרטיו.

בשנות ה-90 בתחקיר שנעשה בטלוויזיה, נאמר שהמרכז הארצי לאימוץ תינוקות (בין השאר תינוקות בני העדה התימנית) היה בבית החולים "העמק" בעפולה.

סבתי ע"ה נלקחה מאיתנו לפני 9 שנים, בגיל 73, אחרי מחלה קשה. עד יומה האחרון היא לא הפסיקה לדבר על הילדים שנלקחו ממנה. אני חושבת שכמעט אף אחד לא יכול להבין את ההרגשה של שני ילדים שנלקחים ממך בלי שום הסבר ברור, בלי לציין אפילו מחלה או סיבה למותם, מה שמעורר עוד יותר את המחשבה שהייתה כאן תרמית נוראית ומפלצתית.
סבי ר' יהודה כהן ע"ה, נפטר לפני כ-4 שנים...

אני לא יודעת אם זה ניסיון לאתר את הדודים שלנו, האחים של אמא שלי, אחיה ואחיותיה, אך בכל זאת, חשתי צורך לפרסם את המקרה ואודה לכם אם תעזרו לי להפיץ אותו.

לפני כ-5 שנים, היה ניסיון מצידי לפרסם את הסיפור הזה באמצעות המייל. קיבלתי כמה תגובות, אבל כמובן ששרשרת העברות במייל אינה חזקה כמו שיתוף ברשת חברתית. אודה לכם באם תוכלו לשתף את הסיפור, ואולי יקרה נס ו"אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

אלונה משרקי

סבתי לא קיבלה תעודות לידה, לא תעודות פטירה ולא אף מסמך שמאשר שאי פעם היא ילדה תאומים בנים. העדות היחידה היא בני המשפחה שמכירים ויודעים את הסיפור לפרטיו.







סבתי ע"ה נלקחה מאיתנו לפני 9 שנים, בגיל 73, אחרי מחלה קשה. עד יומה האחרון היא לא הפסיקה לדבר על הילדים שנלקחו ממנה. אני חושבת שכמעט אף אחד לא יכול להבין את ההרגשה של שני ילדים שנלקחים ממך בלי שום הסבר ברור, בלי לציין אפילו מחלה או סיבה למותם, מה שמעורר עוד יותר את המחשבה שהייתה כאן תרמית נוראית ומפלצתית.