בשנת 1949, הגענו ממקום מגורינו בתימן למחנה חאשד, בעדן. מיד כשהגענו למחנה, איש צוות מהמחנה עדכן אותנו שלמחרת היום אנחנו נטוס לארץ ישראל. כשהגענו הייתי עם בעלי ועם הבן שלי, שהיה כבן שנה וחצי. הבאנו איתנו גם תכשיטים וספרי תורה אשר נשארו שם במחנה, לבקשת העובדים במקום. כחלק מההכנות לעליה לארץ, הביאו צלם של הסוכנות, הוא ביקש שנצטלם ללא הילד, שנשאתי אותו בידיים שלי. ביקשתי להצטלם איתו ולהחזיק אותו אבל לא נתנו לי.

למחרת בבוקר, כפי שהורו לנו, הגענו לעליה למטוס בשבע בבוקר. לא היה הרבה אוכל אבל מה שהיה, הייתי לועסת ביס ומביאה לו מהפה שלי לפה שלו, ממה שהיה. במטוס הילד קצת בכה, אולי נבהל, אבל נרגע ונרדם. כשהגענו בשמונה בבוקר ללוד, הגיעה אליי אחות עם שמיכה צהובה, כשאני יורדת במדרגות מהמטוס, עטפה אותו ואמרה לי שכדי שלא יתקרר היא תיקח אותו ותביא לי בהמשך. היה קר וגשם, עם ברד. אני לא אשכח את השמיכה הצהובה. היא הבטיחה שתחזיר אותו לבית התינוקות. מאז לא חזר אליי. משאיות לקחו אותנו למעברת עין שמר. ביקשתי את הבן שלי, אמרו שייקחו אותו לבדיקה ולטיפול בפרדס חנה ושיחזירו לי אותו. הגענו לעין שמר, חיכיתי ושאלתי. בסוף אחרי יומיים יצאה הודעה "הבן שלך מת".

כשישבנו באוהל בעין שמר, ארבע משפחות, שאלתי אחת- איפה הילד שלך? גם אני קראו לי. והלכתי לשנייה, איפה שלך? לא הביאו לי, ולך הביאו? גם לי לא הביאו. ככה כולם בעין שמר. כל האמהות לקחו להן את הילדים. שאלתי ובדקתי עם האמהות והמשפחות, חודשיים מחכות ומחכות ולאף אחת לא החזירו את הילד.

התעקשתי והלכתי שוב ושוב לבית התינוקות לאחות הראשית, שם בסוף אמרו לי שהוא לא מת, רק הביאו לו טיפול ותרופות. בסוף שוב פעם הודיעו שהוא מת.
פעמיים הוא מת?

אחר כך פיזרו את המשפחות, אותנו העבירו לפרוזדור ירושלים, אנחנו הגענו למושב תעוז, שהיה אז בית סוסין. זרקו אותנו שם ללא שום הכוונה או עזרה. לא הכרנו איש ולא ידענו את השפה. שם ילדתי באוהל את שאר הילדים.

אני שמעתי על החטיפות של הילדים, זה קרה בכל מקום, אפילו בת אחותי שהיו בראש העין, לקחו אותה לבית החולים בחיפה בעשרים שקלים. שאחותי הייתה עיוורת כבר מרוב בכי על הילדה שנלקחה, מצאה אותה בסוף והגברת שלקחה את הילדה כעסה ואמרה שהיא קנתה ממגן דוד אדום את הילדה ושיש לה קבלה, שיש רישום שהילדה שלה.

אני עדיין מחכה לבן הראשון שלי, ליוסף. נשארה לי הכותנת שלו. כותנת יוסף. הייתי מכבסת כל שנה מחדש ובוכה.

נעמי (נעמה) עמרן גיאת