צלח דוד

דויד היה ילד כבן 5-6 כשקרה מה שקרה, סיפר הדוד שלי, יצחק. הוא הפליא לתאר את יופיו יוצא הדופן ואת עיניו הבהירות. האמת, זה מה ששמעתי תמיד, אם משום שמדובר היה בעובדה, ואם משום שנהוג להאדיר בשבחם של אלו שאינם איתנו.
מכל מקום, הוא ואחיו הגדולים יותר התגוררו במעברה בעין שמר ביחד עם אביהם, סבא שלי, צאלח דוד, שהיה טרוד ועסוק ובעיקר שרוי באבל על מותה של אשתו זהרה שנפטרה בחאשד, בדרכם ארצה, והותירה אותו עם לא מעט ילדים לזון ולגדל. באחד הימים, בעודם משחקים בחוץ, קרס המוט התומך של האוהל ופגע באגודלו של דויד. מקץ שעות ספורות, כשהאצבע התנפחה והילד נזקק לטיפול רפואי, נסע איתו אביו (סבא שלי) לבית החולים בחדרה (כששאלתי אם מדובר היה בהלל יפה, ענה הדוד יצחק שככל הנראה כן). הוא התבקש להשאיר את הילד לטיפול רפואי ולשוב למחרת היום.
מששב לקחתו, נמסר לו שהילד מת. לא היה ברור כיצד פציעה קלה יחסית גרמה למותו של ילד צעיר בתוך יום אחד. סבא שלי, שלא היה מצוי בהלכות המקום ודיבר רק תימנית, ובעיקר כפי שסיפר דודי יצחק, היה טרוד ואבל על מות אשתו - חזר למעברה כלעומת שבא ולא חקר במופלא ממנו. בהתאם לסיפורים הרבים הדומים זה לזה - אין גופה ואין קבר. אך לימים, כפי שהתברר בהמשך, צו גיוס הגיע גם הגיע.

ברבות השנים אמא שלי, גליה דוד-יזדי ז"ל, החלה להטיל ספק באמיתות הסיפור, לאחר שסיפורים דומים לשלנו החלו להתפשט. היא יצאה לחפש את עקבותיו של אחיה האובד. להפתעתה גילתה שעל פי הרישומים במירשם האוכלוסין, הילד שנשא את מספר תעודת הזהות שהיה בידיה - מופיע כשהוא בחיים. יותר מזה, אותו אדם, דויד דוד, שנמסר לאביה כי מת - הצביע באחת ממערכות הבחירות (מספר תעודת הזהות שלו: 04196052-7). כתובתו הופיעה היכן שהוא בנס ציונה, שם התגורר סבי ברבות השנים וחלק מהדודים שלי, אחיה של אמי. חלק גדול ויפה מילדותי היה שם.

אמא שלי החליטה להפוך את החיפוש אחר אחיה הנעלם לפרוייקט חיים. עברה בישובים הסמוכים לנס ציונה, פנתה לאנשים שנראו לה מתאימים לתיאור המשוער של האדם שצמח להיות, שאלה אותם לשמותיהם, ניסתה לברר פרטים על אותו אדם - ללא הצלחה. הסיפור האישי שלה-שלנו התפרסם במעריב והיא אף הגישה עתירה לחשוף את הפרטים אודות היעלמו. עד כאן הסיפור שלנו. אם הוא מת או חי - אין לי מושג. הלואי שאדע יום אחד את האמת.

אמי נפטרה לפני ארבע שנים. שנה קודם לכן אושפזה בטיפול נמרץ ונקראנו להיפרד ממנה. לשמחתנו, היא יצאה מזה בשלום יחסית, וחזרה לביתה עם טיפול צמוד. בין השיחות שהיו לנו, סיפרה שהיא מרגישה תחושת החמצה על כך שמעולם לא הנציחה את זכר אמה, שנפטרה בעליה לארץ, בדרך מחאשד. שמה היה זהרה, וכשנולדתי אבי התנגד לקרוא לי כך. לאחר כמה ימים של התלבטויות ידעתי מה לעשות. אמא שלי אושפזה שוב. אני נסעתי למשרד הפנים והוספתי לשמי את השם זהרה. ניגשתי למיטתה ונתתי לה אישור על הוספת שם ממשרד הפנים. היא פרצה בבכי, ואמרה שמלבד העובדה שהפכתי אותה לסבתא, זה המעשה הכי יפה שעשיתי עבורה. מאז אני נושאת את השם בגאון. מרגישה שנולדתי איתו ממש, ומציגה את עצמי כטל-זהרה לביא.

במהלך החיפושים שלה, ניגשה למשרד הפנים כדי להפיק תמצית רישום אודותיו. כל מה שהיה לה היה מס' תעודת הזהות שלו. אני זוכרת את ההלם שנפל בבית כשסיפרה בהתרגשות שעל פי הרישומים הילד נמצא בין החיים.