צבי וצביה (סבריה) אברהם

עדותה של אחות הנחטפת, איילה הילה שגב -

הוריי עלו מכורדיסטן העירקית. הורי אבי הגיעו ישר למבשרת. אמא שלי הייתה במושב בעין העמק, כשעלו בגיל 9, ואז אחרי שבוע עברו לירושלים. ובגיל 16.5 היא הכירה את אבי כשעבדה בשוק והם התחתנו וגרו במבשרת.

נולדתי ב-21.8.1960. נולדנו תאומות. בשערי צדק הישן, בירושלים. אמי אושפזה שם ללידה, וביום הראשון לאחר לידתנו, הגיעו ד״ר מאייר והאחות גבי, ונאמר לה – ׳את צעירה׳ (היא הייתה בת 18) ׳ואת באה ממשפחה בלי יכולות ואת לא יכולה לגדל שני ילדים, אני רוצה ילדה אחת׳.

האחות והרופא הגיעו אליה שלוש פעמים, במשך חמישה ימים, לדבר איתה על למסור ילדה אחת. האחות לחצה עליה. אמי לא הסכימה, לא רצתה לתת את הילדים שלה, גירשה אותה מהחדר. כל פעם מחדש. צעקה עליה שהיא לא מוכנה למסור את הילדות שלה.

אחרי חמישה ימים, אמי באה לראות אותנו, כי מישהי בחדר היולדות אמרה לה שאחת הילדות שלה לא שם. הגיעה לחדר של התינוקות וטרקו לה את הדלת בפנים. אמרו לה – ׳את לא נכנסת לראות את הילדות שלך, עד שבעלך מגיע׳.

אבי היה בן 22, ראש המועצה של מבשרת ציון. כשהוא הגיע, הם אמרו לו ״אדוני, ילדה אחת מתה, קחו את הילדה השנייה ולכו הביתה״. בלי להראות גופה, מקום קבורה. בלי תעודת פטירה.
אבי שלי קיבל את זה, אמי בכתה שהיא יודעת שהם לקחו ילדה, שהם כל הזמן אמרו לה לתת ופשוט לקחו לה אותה. אמי סיפרה שאבי דירבן אותה להמשיך הלאה ולא להתפנק, שיהיו לה עוד מלא ילדים, לא עניין אותו – רצה לקחת אותי וללכת. לא ראינו גופה. לא ראינו קבר. כלום.

הם הגיעו לבית רק איתי. בלי הילדה השנייה.

אמא שלי אמרה כל החיים שהילדה השנייה חיה.

אני נולדתי עם כף רגל סגורה, בעיה בריאותית נדירה, משהו נדיר בלידת תאומים – עכוזה של תאומתי חסם לי את ההתפתחות של כף רגל שמאל בבטן אמי עוד בתחילת ההיריון. נולדתי עם כף רגל שמאל ׳סגורה׳ ובצעירותי עברתי מספר לא מבוטל של ניתוחים לסדר את זה. התאומה שלי נולדה בריאה. אז האחות לקחה את הילדה השנייה, הבריאה. אמי לא הבינה, הייתה ילדה. השכנה המבוגרת זיהתה את הבעיה הרפואית, שלחה את אמי לקופת חולים והתחילו טיפולים, בלגן. ואמי בתוך זה, כל הזמן אמרה, ׳האחות גנבה לי את הילדה׳.

כשאמי התפתחה, גדלה, היא עבדה כמזכירה באגודת האקדמאים בירושלים. היא עבדה עם מהנדסים, רופאים, כל מיני. והיא סיפרה להם את הסיפור. אמרו לה שחייבים לחקור. הגיעו לשערי צדק החדש, ושאלו בשערי צדק את האחיות, הרופאים, אם הם זוכרים את ד״ר מאייר והאחות גבי. הם אמרו שהייתה אחות בשם הזה, והיא עזבה ויש לה ילדה אחת שהיא אימצה.

את אמא שלי זה שיגע, היא הרגישה שהיא עצמה לקחה לה את הבת שלה.

כשהתחיל הסיפור של עוזי משולם, וגבו עדויות, אמא שלי הלכה עם כל החומר שאספה, וגבו גם ממנה את העדות.

במכתב השחרור שאמא שלי קיבלה, היה רשום שהיא באה ממשפחה ללא אמצעים, שלא יכולה לגדל ילדים. שהאם לא מסוגלת לגדל ילדים. שלא כדאי שתגדל ילדים. שמרתי את המכתב עד גיל 21. אחרי זה המכתב אבד. אבל אני זוכרת אותו היטב.

כשהייתי באוניברסיטה בבר אילן, בגיל 21, היה שם שומר באוניברסיטה – היה אומר לי כל פעם, ׳גברת, יש מישהי שדומה לך, שתי טיפות מים, בראשון לציון׳, ואני חשבתי – מה הוא רוצה ממני, הוא. לא חשבתי על זה. היום זה מהדהד לי. יש מישהי שדומה לי, שתי טיפות מים. בארץ.

אני מכירה את הסיפור מאז שנולדתי. אמא שלי סיפרה את הסיפור עד שנפטרה ב-2012, לא הפסיקה להגיד, לכל מי שדיבר איתה, שיש לה עוד ילדה. שהיא לא מתה.

אבא שלי מכחיש את זה. היום הוא בן 83, לא רוצה לשמוע על זה. לא הסכים לאמא שלי לחפש. אנחנו חמש בנות ובן. אמר לה שיש להם מספיק ילדים. עד היום לא רוצה לשמוע.

במכתב השחרור שאמא שלי קיבלה, היה רשום שהיא באה ממשפחה ללא אמצעים, שלא יכולה לגדל ילדים. שהאם לא מסוגלת לגדל ילדים. שלא כדאי שתגדל ילדים. שמרתי את המכתב עד גיל 21. אחרי זה המכתב אבד. אבל אני זוכרת אותו היטב.







אמא שלי סיפרה את הסיפור עד שנפטרה ב-2012, לא הפסיקה להגיד, לכל מי שדיבר איתה, שיש לה עוד ילדה. שהיא לא מתה.