השם שלי יונה בסל, פעם הייתי חממה, שינו לנו את השמות כאן, אמרו ברישום שזה שמות של ערבים אז שינו לי ליונה. גם בעלי היה סליימן שינו לשלמה.
הגענו לארץ אחרי שהייה במחנה חאשד בעדן. עלינו בעלי ואני לבד, עדיין בלי ילדים. ילדתי תינוק בתימן והוא נפטר בדרך. אבל אותו קברנו בידיים שלנו אנחנו יודעים שהוא מת.

כשהגענו לישראל בסוף שנת 1948. כשירדנו מהמטוס כבר הגיעו נשים עם שמיכות ולקחו את הילדים של העולים, למי שהיה לה ילדים תפסו ישר אותם ולקחו עם שמיכה, גם ילדים בני שש שבע לקחו. לא החזירו לאף אחת. אותנו ריססו ב"פליט" כשירדנו מהמטוס.
בעין שמר היינו שמונה חודשים, היו עושים שם שיעורים לנשים אבל בעלי לא הרשה לי ללכת כדי שלא ייקחו אותי. את הנשים הצעירות של התימנים היו לוקחים, בעלי היה מפחד, את אחותו לקחו. היא חלתה בעדן ואמרו לבעלה שיעלה לבד והם יביאו אותה ולא הביאו. אז לא הלכתי ללמוד.

שמעתי הרבה על החטיפות בעין שמר, כולם חיכו לילדים שלא באו. כבר מתו כמה אמהות, אבל אחת אני מכירה שראתה אחרי כמה שנים את הילד, היה לו סימן היכר. אבל הוא לא רצה ליצור קשר איתם. אחרי עין שמר עברנו לעג'ור, מיד אחרי המלחמה, היו שם בתים של ערבים, נכנסו וראינו את הבתים שלהם, את בית הספר שלהם.

גרנו בעג'ור כשילדתי את הילד הראשון בשנת 1951 בעלי יילד אותי קראנו לו אברהם,
כשאברהם היה בן שנה בשנת 1952 ילדתי את בני השני ציון בבית היולדות רחובות.

אחרי שנה בדיוק שוב הייתי בהריון וילדתי את הילד השלישי, בעלי היה במילואים באילת והלכתי לבית היולדות ברחובות ללדת, הלידה הייתה בסדר והתינוק בכה והיה הכל בסדר, לא אמרו שיש בעיה או משהו.

למחרת הביאו לכולן את הילדים ואני מחכה, לא מביאים לי את הילד. אמרו לי מת. למה מת?? למה לא אמרתם לי באותו הרגע שהוא מת? אני רוצה לראות. מת, מת אבל רוצה לראות. לא נתנו לי. אמרו לי שלקחו וזהו. אפילו יצאתי בלי פתק ובלי רישום. ככה הוציאו אותי. ואני בוכה ובוכה. כואב לי עליו, זה שמת בדרך לא כואב לי. חפרנו בידיים ואבא שלו קבר אותו, אבל זה כואב לי עליו. עד היום אני מסתכלת ברחוב אם אני אראה מישהו שדומה לאחד מהילדים שלי.

אחרי שנה בדיוק בשנת 1954 ילדתי את בני אמנון בבית היולדות ברחובות. כשהיינו ביבנה הלכתי ללדת את אמנון. אותו ניסו לקחת לי, אמרו לי שהוא לא מרגיש טוב כי בלע מים מהלידה, לקחו לטיפול ולא נתנו לי להניק אותו ולא נתנו להיכנס. אחות שריחמה עליי, ראתה שבכיתי מבעד לזכוכית, היא נתנה לי להיכנס למרות שאסור וככה הנקתי אותו.

אחרי זה כשהתכוננתי לשחרור באה עובדת ניקיון, עיראקית ואמרה לי ששמעה שמתלחששים בצוות הרפואי שרוצים לקחת את הילד שלי ויגידו לי שהוא חולה. בעלי בא לקחת אותנו הביתה ואני הלכתי להוציא את התינוק האחיות אמרו שהוא חולה, אמרו לי שהוא צריך טיפול, אמרתי להם שאני אקח אותו לטיפול בבית חולים ולא אשאיר אותו פה בבית היולדות, הם לא רצו. התווכחתי, צעקתי ולא ויתרתי. השתוללתי ובסוף נתנו לי אותו. הלכתי לרופא בקופת חולים ביבנה והוא אמר שהתינוק בריא והכל בסדר, אפשר לעשות ברית.

אחרי שנה בדיוק בשנת 1955 ילדתי את בתי תמר בבית היולדות ברחובות.
ושוב, שנה לאחר מכן בדיוק בשנת 1956 ילדתי את בתי רינה, שוב בבית היולדות ברחובות.

יונה (חממה) בסל